הודעת מערכת

עקב סיבות שדחיינותי המרובה לא מרשה לי לפרטן כרגע, בלוג הפלאצו לא התעדכן הרבה מאוד בזמן האחרון.

 לעומת זאת, הטאמבלר של הפלאצו מתעדכן המון וכל הזמן, וניתן לראות את עדכונים מדהימים אלה ב
http://projectpalazzo.com/

אז לכו לשם. כדאי לכם.

נתראה במקומות מרוחקים

יואב טמיר.

ציור, לגו וכריית פחם

ביום שישי לפני שבועיים (בערך לפני הפעם האחרונה שכתבתי פוסט) הלכתי לפגישה המשפחתית השבועית אצל אחי בקריית אונו. בשלב מסויים של הפגישה ישבתי על השטיח לשחק טאקי עם שני האחיינים שלי - אחיין ואחיינית, הוא בן חמש (גיב אור טייק) והיא בת שמונה.
אחרי שני סיבובים החליטו השניים שנמאס להם. היא הלכה לשחק עם כדור מתנפח (שהביא לבסוף לתקיפתה על ידי החתול ודרמה מאוד גדולה) והוא החליט שהוא רוצה לצייר, והזמין אותי לצייר איתו.
"טוב." אמרתי.
הוא הוציא את הטושים והדפים, הגיש לי דף A4, העביר אותי סדנא קצרה על כל טוש וצבעו ואמר: "תצייר."
"מה מציירים?" שאלתי אותו.
"פשוט תצייר." הוא אמר לי. קצת מאבד סבלנות. הוא כבר היה עסוק בציור עיגולים על הדף בטוש שחור. לקחתי גם כן טוש, ורציתי לצייר איתו על הדף, אבל לא יכולתי. פשוט לא ידעתי מה אני רוצה לצייר. פניתי אל האחיין שלי בן החמש:
"מה אתה מצייר?"
"אני מצייר פרפר!" הוא הודיע בגאווה. על הדף היו כמה עיגולים, עוד עיגול אליפטי יותר ושני קווים - מה שהיה ללא צל של ספק סוג של פרפר.
"לא, אני מתכוון, איך אתה יודע מה אתה הולך לצייר? אני לא יודע מה לצייר."
"פשוט תצייר!" הוא צעק עלי, הפעם מאבד את סבלנותו לחלוטין.
עשיתי כמצוותו. זכרתי שבתור ילד אהבתי לצייר רובוטים. ציירתי רובוט, התחלתי עם הרגליים ועשיתי את דרכי מעלה לאגן, גוף וראש. אך אבוי, יצא לי חייל. החלטתי שאני חוזר לטיפול. איך ייתכן שהדבר הראשון שיוצא לי כשאני מנסה לצייר אינטואטיבית, זה חייל?
"יופי! איזה ציור יפה!" האחיין שלי צעק עלי. אבל ידעתי שהוא סתם אומר. הוא מנסה לגרום לי להרגיש טוב. הוא מתנשא מעלי.
אחרי  שהתחממתי קצת התחלתי לצייר משהו שחלמתי עליו, ויצא לי משהו אחר לחלוטין, אבל דווקא די יפה. הרגשתי מספיק בטוח בעצמי כדי לומר לאבא שלי לשבת לצייר איתנו, וכשהוא התלונן שאינו יודע מה לצייר כבר ידעתי לצעוק עליו: "פשוט תצייר!"
בסוף הערב נתלו בגאווה הציורים שלי, יחד עם אלה של אחייני בן החמש, על המקרר במטבחו של אחי הבכור. ככל שאני יודע הם עדיין נמצאים שם.

המסקנה המתבקשת היא ישנה נושנה וידועה לכל: מבגורים איבדו את היצרתיות הילדותית שלהם. ככה זה עם הגיל. אנחנו פשוט לא מסוגלים לצייר יותר.

אני לא מסכים. אני חושב שאנחנו לא רוצים לצייר יותר.
אותו הדבר תקף ללגו. בתור ילד הייתי מבלה שעות בבחישה בקדירת אבני לגו עצומה במטרה לבנות משהו שהייתי ממציא. ניסתי לעשות את אותו הדבר לפני כשנה בערך והשתעממתי תוך שניה.

לא איבדנו את היצירתיות שלנו (אני צריך לסייג את זה: אני לא איבדתי, אם כי אני מניח שישנם כמה נוספים, אפילו אם אחד או שניים, שחולקים עימי את הסנטימנט).  איבדנו את הרצון לעשות דברים לשם עשייתם. אנו מורגלים לקבל תמורה חומרית ליצירה שלנו, לעבודה שלנו: בין אם זה כסף או אפילו יוקרה. שכחנו למה כדאי לצייר או לכתוב או לרקוד או וואטאבר מלכתחילה - כי זה מגניב וממש כיף. אני חייב לומר שהייתי גאה מאוד בציור שהוצאתי תחת ידי באותו ערב, אפילו אם הוא היה של חייל (ועכשיו אני צריך ללכת לברר מה צה"ל עשה לי בשלוש שנים האלו).
יותר מכל דבר אחר, איבדנו את הלגיטימציה לעשייה.

הנקודה היא שאני לא יכול להאשים את אורי ואת צח יותר מדי בכך שהם לא מציירים. אני יודע כמה זה קשה. אני יודע כמה זה קשה לכתוב משהו אפילו אם אני יודע שאקבל תמורה כלשהי (למרות שאפשר לטעון שבגלל זה קשה לכתוב דברים כמו עבודות, תיזות וכו'. ציון, או אפילו תשלום כספי פשוט לא שווים את הטרחה). למרות שיש לומר שאורי בעצם כן מצייר, אז למעשה אני רק לא מאשים את צח. אין דבר קשה יותר לאנשים כמותינו (אורי, צח ואנוכי, וכל קוראי הפוסט הזה, סביר להניח) מאשר לעשות משהו יצירתי לשם דבר, מלבד, אולי, כריית פחם.

נשארו לנו פחות מחודשיים להשלים את העבודה על הבית, ואנחנו way behind schedule. בקרוב נקים מועצת דיירים כדי למצוא דרכים להינצל מהתסבוכת. אחת הדרכים המוצעות (על ידי) היא לעשות מונטאג' בו אנו עובדים נורא חזק, עוברים הייז אנד לואז ואז מסיימים ברגע האחרון והפרוייטק הופך להצלחה מסחררת.
דרך נוספת היא להזמין אנשים אחרים שיבואו לעשות את העבודה במקומנו.
 Any takers?

יואב "תראו איזה ציור יפה עשיתי" טמיר.

פלאצו האימים

את הפוסט לפני זה האחרון כתבתי ביום שבת אחר הצהריים, כשהשמש זרחה ורוח נעימה נשבה. דיברתי על כמה יפה ופסטורלי יכול להיות פה בפלאצו. הפעם אני כותב את הפוסט באחת בלילה, ואני הולך להסביר מדוע יכול להיות מפחיד נורא כאן בפלאצו.

טוב. אולי לא מפחיד נורא. רק מפחיד קצת.

הפלאצו - מפחיד נורא.

קודם כל אתוודה ואומר שאני עדיין מפחד מהחושך, ומלהיות לבד (ומסרטי אימה, אך זה לא קשור לעניין). כשאני לבד, או במקום חשוך (לאו דווקא לבד) הדמיון שלי משחק איתי משחקים ומראה לי דברים שאני לאו דווקא רוצה לראות. אני מאמין שזה קורה לכולם בצורה כזו או אחרת. כשהייתי קטן הייתי רואה מפלצות מאחורי כל עץ, מאחורי כל הגה של מכונית חונה ומאחורי הגב שלי בדרכי הביתה לבדי מבית חבר בתשע בערב. 

הפחד הזה, כאמור, לא ממש עבר. כשאבא שלי ואני הבאנו את המטבח לבית, כשבועיים לפני שעברנו, הגענו לבית מאוחר והיה חשוך. התכוונו להוריד את חלקי המטבח למטה למרתף. הבית היה נטוש, וכשנכנסו לחניה יכולתי לראות את רוח הרפאים של המצב רוח המעפן של סבא שלי מרחפת בחשיכת החלון הקדמי, מעל פיר המדרגות, ומחייכת אלינו, תוך כדי שהיא זוהרת באור נגה. אבא שלי, מן הסתם, לא ראה אותה. ניסיתי לשכנע אותו שנניח את החלקים בכניסה ונחזור להוריד אותם בבוקר, באור, באמתלה שזה מסוכן לרדת במדרגות עם דברים כבדים כל כך בחושך, ושאף אחד לא ייקח אותם בכל מקרה. אך אבי לא נענה להפצרותיי. 

"שטויות. נוריד אותם עכשיו צ'יק צ'ק." 

וכך עשינו. אבא הרים את השאלטר והדליק את האור למטה, אז זה לא היה כל כך גרוע. אך בכל זאת - כל פעם שהוא עלה למעלה והשאיר אותי לבד ציפיתי לפגוש ברוח הרפאים הזו, שמן הסתם ריחפה מרחק מה מאחורי גבי כל זמן שהייתי לבד. יכולתי להרגיש בה.

סיימנו להוריד את חלקי המטבח ללא תקריות. בזמן שאבא כיבה את האורות למטה נכנסתי לתוך הבית לשטוף ידיים. בבית עצמו לא היו אורות, בגלל שכל הנורות היו שרופות, אז שטפתי ידיים בחושך. רציתי גם לשטוף פנים, אך לא הייתי משוכנע לחלוטין שמהברז לא זורם דם במקום מים, והחלטתי שלא. לא רציתי לצאת החוצה ולפגוש את אבא כשפני מגואלות בדם. הוא עלול להיבהל. 

אך יש לומר משהו לגבי הפחד הזה מהחושך - הוא מגלה את עצמו רק במקומות מוכרים, בדרך כלל מחוזות ילדות. זה לא שאני באמת מפחד מהחושך, אלא אני עדיין זוכר את הפחד שחשתי במקומות האלו בתור ילד קטן. המפלצות הן לוקליות, והן נשארו בדיוק איפה שהנחתי אותן.  

החצר האחורית של הפלאצו היה אחד המקומות המפחידים ביותר שהכרתי. בתור ילד לא הייתי יורד לשם. המרתף היה מלא זבל וחומר בניה עד התקרה, כך שלא הייתה סיבה. כשיצאנו מבית סבא וסבתא בסוף הביקור השבועי היה חשוך, ובירידה לחצר לא היה אור, ורק עטלף היה עושה רונדלים בין החשיכה של החלק האחורי של הבית ובין עץ הלימון מול הכניסה - והפחיד אותי נורא. 

חור חשוך ומאיים.

הקרוב ביותר שאי פעם הגעתי לחצר האחורית (שאני זוכר) היה להסתכל למטה מהמרפסת, וגם את זה לא עשיתי הרבה, כי פחדתי מהעטלף. החצר האחורית, או יותר נכון הגישה אליה, הייתה חור חשוך ומאיים למקום שחור ומלא בדברים שהשטן לא ברא - אלא רק דמיונו הקודר של ילד קטן.

מקום שחור ומלא בדברים.

ועכשיו - עכשיו גילינו שכל רעש מהרחוב נשמע כאילו הוא מגיע מתוך הבית. אחרי שכבר פרצו פנימה אנחנו אף פעם לא בטוחים במאה אחוז שמישהו לא מסתובב לנו בקומה למעלה בזמן שאנו יושבים במרתף. וכן, כשאני נשאר לבד בבית אני עדיין מצפה למצוא את רוח הרפאים הזאת מאחורי הגב שלי, רק מחכה שאסתובב. 

אבל אנחנו עושים דברים כדי ללחום בתחושת חוסר הביטחון. בפוסט הקודם סיפרתי כיצד הצבתי את  דינוזאור! בכניסה לבית בתור דחליל, כדי לשמור עלינו ולהבריח את הכלב שמחרבן שם כל הזמן. ובכן, הניסוי עבד: דינוזאור! נחטף! עוד באותו היום. הנחתי אותו במקומו בשעות הצהריים המוקדמות, ובערב, כשהג'יפ של אבא נכנס לחניה הוא כבר לא היה שם. בתחילה חשבתי שהוא נדרס. אך בדיקה מאוחרת גילתה שהוא פשוט נעלם. מסתבר שמישהו עובר ולוקח דברים מהחצר הקדמית שלנו. פעם הבאה אני משאיר לו את כדור! ואחרי זה... משהו אחר! יש ערימה של צעצועים בחצר האחורית שהוא יכול לקבל. מעניין אם הוא ייקח כל מה שנשאיר שם. 

דינוזאור! על המשמר - שעות הצהריים המוקדמות.

ורק כדי לא להשאיר את הרושם שהפלאצו מלא במפלצות, פורצים וחוטפי צעצועים - הנה תמונה של אחד משני החתולים שמסתובבים בחצרות ביתנו. סביר להניח שהוא היה כאן לפנינו, ונראה שלא מוצא חן בעיניו שפלשנו כך לטריטוריה שלו.

ובכן - באסה חתול! 

באסה! חתול.

עד כאן.

יואב "bumps into things in the night" טמיר. 

בין שתי ערים

שלשום, מתוך פרץ ספונטניות שלא נראה כדוגמתו מאז אף פעם, אורי ואני פגשנו את יעל לוי ולחלוטין נסענו עד לירושלים בעשר בלילה כדי לנכוח במסיבת חימום הבית של שרה לוי. כאמור, שרה עברה לפני כשבועיים (אני חושב) ללמוד צילום בבצלאל ואנחנו החלטנו לגרום לכל שאר החברים שלנו להיראות רע על ידי כך שנטרח ונבוא למסיבה שלה, אליה היא הזמינה אותנו בפה מלא יותר מפעם אחת.

בכל מקרה, בנסיעה יעל סיפרה לנו שהיא שלחה את הגרסה האחרונה של התזה למנחה שלה, ועכשיו, גם כן בפעם הראשונה מאז אף פעם, יש לה זמן חופשי, והיא נהנית מלהעביר אותו בקריאת ספרים וצפיה בדברים טפשיים בטלויזיה. היא סיפרה שבזמן התזה, כל פעם לאחר שהגישה חלק מהעבודה  הייתה צריכה לכתוב את השאר, כך שלא היה לה רגע בו לא עבדה, או הרגישה שהיא צריכה לעבוד, או חשבה על העבודה. בימים אלה, היא אמרה, היא ממש נהנית מלבזבז את הזמן ולא להיות פרודוקטיבית. 

ואז היא שאלה אותנו: "ואיך מתקדם הפרויקט?"

ואנחנו ענינו ללא היסוס: "אנחנו לא רוצים לדבר על זה."

"חוץ מזה שזה סיוט וחרא - זה בסדר."

כולנו צחקנו בקול רם והפרענו את מנוחתם של נוסעי האוטובוס האחרים. אבל משהו בליבי נחמץ. לזה הגיעו מאמצי השיווק האימתניים של פרויקט הזה: "אנחנו לא רוצים לדבר על זה." 

אני חושב שאורי סיכם את החוויה באופן הממצה ביותר כשהוא אמר ש: "חוץ מזה שזה סיוט וחרא - זה בסדר." 

אז הסברנו לה שהבעיה היא לא בכך שאין דלתות, קירות, פרטיות ושאנו ננשכים על ידי חיות טרף כל לילה. הבעיה היא גם לא שאנשים זרים מוצאים את דרכם לחצר ולתוך חדר השינה שלי ועוזרים לעצמם למצלמות ומריצות, אלא שאנחנו כולנו כבר רוצים לגור בבית אמיתי בו לא נהיה מוקפים על ידי הדחיינות שלנו עשרים וארבע שעות ביממה. כל בוקר כשאנו פוקחים את העיניים אנו ניצבים מול העבודה ומול העובדה שאנחנו לא עושים אותה.

כמו לגור בתוך עבודה סמינריונית.

זה כמו לגור בתוך עבודה סמינריונית, או פרויקט גמר, ובמקום להיות מסוגלים לדחוק את קיומה לשולי ההכרה, היא ניצבת שם כל הזמן. היא היא המקום בו אנו חיים. 

אז זה באסה. ולכן אני מבין את הצורך שלנו להימלט מהפלאצו לכמה זמן שרק אפשר, כל זמן שרק אפשר. אני מבין מדוע אני מוצא כל תירוץ לא להיות בבית, וגם הנסיעה הספונטנית לירושלים נראית פחות ספונטנית באור זה. ישנו משפט שאני אוהב, אך איני זוכר איפה קראתי אותו, שאומר ש"דחיינות היא חלק מהתהליך היצירתי"* ויעל אמרה נכון כשסיפקה באדיבותה תירוצים עבור עצלנותנו ואמרה שלפעמים צריך להתרחק מהעבודה כמה שיותר, רק כדי לחזור אליה בכוחות מחודשים.

כך שבכל זאת, עם כל הבאסה וירידת המתח, עם כל תחושת המעפניות -  עוד ארבעה חודשים כשהפרויקט יהיה תם ונשלם ואנו נחייה בדירה שאינה דורשת יצירתיות עבור שכר דירה אלא רק כסף, כמו דירה אמיתית -   גם המעפן הזה יראה די מגניב, יחסית למעפנים אחרים.

"לא רוצים לדבר על זה"

כשזה נאמר: קבענו דד ליין לסוף העבודה על הפלאצו. עד הראשון לינואר הקירות צריכים להיות מכוסים בצבע, בדרך אחת או אחרת. עכשיו כשיש תאריך סיום אנו באמת נפסיק לבזבז זמן ונתחיל לעבוד. אבל באמת. מיד אחרי שנשיג מישהו עם מצלמה, נשתה איזה קפה, ואולי נכין ארוחת ערב. אחרי הכל, אנחנו לא רוצים לעבוד על בטן ריקה. 

לחדשות נוספות: אלבום השבוע הוא עדיין רדיו. עדיין 106. והפעם התכנית פרה אחת פחות שמספקת הרבה מאוד מוזיקה נעימה בזמן כתיבת פוסט זה ביום שבת בערב.

בימים אלה אני עובד על תכנית ללכוד את האיש שמגיע לחצר ולוקח דברים. אני מתכוון להעמיד דחליל בדמות דינוזאור!בחצר הקדמית בתור פיתיון. כשהגנב יבוא לקחת את הדינוזאור הנאה הזה אני ארה בו עם רובה הפילים שלי**. בנוסף, אני מקווה שנוכחותו של דינזאור! תעזור להרתיע את הכלב שמחרבן לנו בחצר כל הזמן. בפוסטים הבאים אעלה עדכונים בנוגע להצלחתה של התכנית.

יהיה שלום

יואב "רק עוד חמש דקות" טמיר. 

*מתוך It's a Bird ע"פ Steven T. Seagle
** דרוש רובה פילים.

על חלוני ישבתי וזיכרון כתבתי

שועלים!

יום ראשון, אחת ועשרים אחר הצהריים, מזג האוויר נחמד ולי בכלל לא איכפת לשבת בחדר העבודה, מה שפעם היה מרפסת מגניבה, ולחשוב על משהו לכתוב בבלוג כדי להזכיר לכולם שאנחנו עדיין כאן. יש רוח נעימה שנושבת פנימה ואני די משוכנע שאיכשהו אור השמש בחלק זה של העיר קצת טוב יותר מבחלקים אחרים, כמו המרכז והדרום. הוא לבן יותר, נדמה, ועושה את הירוק, האדום והכחול בחוץ קצת חדים יותר.
לשבת כאן עכשיו, ולגור בבית הזה בכלל זה סוג של סגירת מעגל. השולחן עליו אני כותב היה שולחן העבודה של סבא שלי שנלקח מהבית הזה בבזיזה הגדולה (מכירת החיסול שערכנו לאחר שסבא וסבתא נפטרו כדי לנקות את הבית). הזיכרון המוצק ביותר שיש לי ממנו היה מימי שישי בערב, כשהיינו באים לבקר. אני הייתי יושב בסלון (עכשיו החדר שלי) ונובר בקופסת קרטון גדולה מלאה בלגו. הוא ואבא היו יושבים במרפסת כאן (שנראתה אחרת לחלוטין, כמובן), סבא על הכיסא שלו (שגם לקחתי, אך הוא נשבר) מול שולחן פורמייקה דור שני, מהסוג שרואים היום בבתי קפה ופאבים כגון פועה או הפרוזדור, והם היו צועקים אחד על השני בחוסר סבלנות בנושא כלשהו. אז סבתא הייתה נכנסת ואומרת לסבא משהו בשפת זקנים, והוא היה צועק עליה בחזרה, גם כן בשפת זקנים, שהייתה בעצם יידיש. אז היא הייתה שואלת אותי אם אני רוצה עוד קפה ואבא היה מזכיר לה שאני בן שמונה ועוד לא שותה קפה. אם היה, היא הייתה מוציאה שוקולד מהמגירה בארון בסלון: שוקולד גדול עם ריבועים עבים וריח וטעם של ישן.

זה אמנם לא נשמע ככה, אך זה זיכרון נעים עבורי.

הנה זה, שם, מתחת לציור

כשאנחנו מדברים על שיפוצים בימים אלה, אנחנו מדברים על להחזיר את המצב לקדמותו, לפחות מבחינת מספר החדרים והמרפסת. אני מדמיין את אבא שלי יושב במרפסת חדשה, אך במקום שיצעק בחוסר סבלנות על אחד מאיתנו בנושא חשבונות או ארנונה, אנחנו יושבים כולנו במרפסת ביום נעים כמו זה, כל בני משפחת טמיר על שבע אלף הילדים והנכדים (ברצינות. עבור משפחה אשכנזיה ממעמד בינוני עליון אנחנו המון!) וצועקים אחד על השני, אך הפעם בכיף ובשמחה, סתם כי אנחנו משפחה רועשת ויש הרבה מאיתנו (ואז על הנכדים, כי הם באמת רועשים). אני חושב שהחלק הכי מגניב בסגירת המעגל הזו היא שהאחיינים שלי יבואו לבקר את סבא וסבתא שלהם בבית הזה, ממש כמו האבות שלהם.

עד כאן פינת הנוסטלגיה לשבוע הזה. בנושא אחר לחלוטין, לפני כיומיים ביתקנו בשעה טובה ומוצלחת את הקירות במרתף (ראו תמונה לעיל). עכשיו אנו מחפשים מצלמת וידאו כדי לצלם את ביתוקו של עוד קיר בזמן אמת (בטח ישנה דרך טובה יותר לכתוב את המשפט הזה). כך שאם יש לכם מצלמה(ת וידאו), ואתם אוהבים תה וביסקוויטים, אנחנו הכתובת! צרו עימנו קשר דרך האתר או פייססבוק או וואטאבר, ונעשה צהריים.

ואם בביתוק עסקננו, צח התחיל את הגומחה שלו בקומה העליונה. למרות שזה קרה רק לפני כיום כבר יש לו הספק נאה. נראה שהוא מצא דרך נאה למלא חללים גדולים בקלות, אם כי אני לא אתפלא לחזור הביתה לילה אחד ולמצוא שהוא עשה אאוטסורסינג וחבורה של אומפה לומפה שעושים את העבודה עבורו  בזמן שהוא משחק עם מקל מאוד גדול (ולא, זה לא אמור להיות יופומיזם). לא יפה צח! תמונות ראשונות אפשר לראות בטאמבלר.

צח מחפש סוכנות אומפה לומפה טובה באינטרנט. 

וכמיטב המסורת: אלבום השבוע הוא רדיו! ברגעים אלה אני מאזין לבגילופין באון דימנד ב 106fm. קיבלתי כל כך הרבה מוזיקה חדשה שלשמוע משהו כמו טום וויטס או ג'רוויס קוקר פשוט לא נעים. כך שעם רדיו כולם מנצחים! (מוטו חדש לגלי צה"ל? ייתכן).

תעשו חיים.

יואב "פעם היה יותר טוב" טמיר.

אדריכלים בחדר השינה

שלום חברים!

עבר בערך שבוע מאז שכתבתי את הפוסט האחרון, מהסיבה הפשוטה שלא היה על מה לכתוב. הכל התנהל על מי מנוחות - אני ביליתי את רוב זמני מחוץ לבית (אם לא תשאלו אני לא אספר), כך גם צח, ואורי בינתיים מוסיף דברים על הקירות. כל פעם שאני חוזר אני רואה משהו אחר, או יותר נכון, לא רואה , כי מסתבר שהפסקתי להסתכל והוא צריך להשב את תשומת ליבי לציורים חדשים.

ציור של אורי מתחת לחלון בהול הראשי. שבוע חלפתי על פניו ולא שמתי לב. הפכתי לאדיש.

לאחרונה מסתובבים הרבה אנשים זרים בפלאצו. לא, לא מדובר בפורץ הנוצץ שהביא את חברים שלו ל"בית המגניב ההוא בצפון העיר שאפשר פשוט להיכנס פנימה ולצפות ביואב ישן," אלא הפעם אנשי מקצוע מכובדים כגון אדריכלים, מעצבות פנים וקבלנים שעומדים מעל המיטה שלי וצופים בי ישן.  הם באים יחד עם אבא שלי לראות את הפלאצו ולתת חוות דעת על מה ניתן לעשות איתו. בינתיים כולם מאוד מתלהבים מהמקום ומאיימים לעשות גדולות ונצורות, מה שבאופן טבעי מאיים על הקיום שלנו כאן (לא שנדרש הרבה כדי לאיים על הקיום שלנו). אבל זה דבר טוב. זה יזכיר לנו שזמננו בפלאצו (ועל הכוכב הזה) זמני, ושאנחנו צריכים להכניס את התחת שלנו להילוך.

האופניים של אבא ממש כבדים 

באותו הנושא: אחי נדב הגיע לבקר אתמול כדי להקפיץ סולם עבור אורי וצח. הוא הציע שנוסיף טקסט לקירות. טקסט שאני אכתוב, ואורי וצח יציירו בעזרת כישורי הטיפוגרפיה האימתניים שלהם. הרעיון הוא לאסוף כמה שיותר אנקדוטות, סיפורים וזיכרונות מהבית ולשלב אותם עם האומנות. הקטעים השלמים יועלו כאן בבלוג, או, אם לדעתי הם לא קשורים מדי או איזוטרים, בפיל הלבן. האמנים יוכלו לבחור את הקטעים שנראים להם, אם זה יהיה אפילו משפט אחר, מילה או הקטע השלם, ולצייר אותם על הקירות. הרעיון מצא חן בעיני. כך אוכל לקחת חלק פעיל בצד האמנותי של הפרויקט, כי כולם יודעים שיחסי ציבור ושיווק אינם תפקידים אמתיים, אלא רק דרך של אנשים עצלנים ולא יצירתיים לתרץ את קיומם בחברה (אוווו, ביקורת חברתית נוקבת). כך גם הבית, בתור המקום שמכיל את האמנות, ימצא ביטוי בתוך היצירה עצמה.
רעיון טוב all 'round.

אז זה יהיה התרגיל. מהיום אנסה לייצר לפחות קטע נוסטלגי אחד בנושא הבית (או כל נושא אחר, אך נקודת ההתחלה היא הבית) בשביל החבר'ה. אני מקווה שזה יעזור למלא חללים ריקים. את הקטע הראשון, שבכלל עוסק בתקופת הצבא, אפשר לקרוא בפיל הלבן.

Underwater regimes

לחדשות נוספות: מישהו גנב את שתי המריצות מהחצר הקדמית. הן היו מפוררות לחלוטין, ואני מאמין שסבא שלי השתמש בהן בבניית הבית. ככה ישנות הן היו, וככה רקובות. היה להן קסם אגררי כלשהו, אבל מי יקח אותן? מי שזה לא יהיה - תודה! עכשיו אם אתה גם יכול לגנוב את האמבטיה המלאה בחול בחזית הבית ואת חרא הכלבים אנו נודה לך מאוד.

אלבום השבוע הוא Talking heads: 77, והשיר No compassion בפרט. למרות כמות המוזיקה החדשה והאדירה שקיבלתי לאחרונה, אני עדיין תקוע על האולדיז הטובים והבטוחים. אני מקווה לצאת מזה בקרוב. ספר השבוע נשאר Proposed roads to freedom שאני קורא בשקיקה. בקרוב אאלץ להניח לו לגשת לחומר הלימודים. כן. יש גם לימודים. האוניברסיטה היא לא רק מקום לשתות בו קפה.

תעשו חיים.

סר יואב "בסדר" טמיר.

שלום כיתה ג'

יש לכם בוטנים?

בשעה טובה ומוצלחת התחלתי את כיתה ג'. השיעור הראשון שלי היום היה "מגדר ואי שיוויון" בעשר בבוקר. אני התעוררתי לי בשמחה בעשר וארבעים בגלל שאתמול הלכתי לישון בשלוש וחצי בלילה אחרי שצפינו בשלושת הפרקים האחרונים של וורוניקה מרס.

מוטי - השד ההומוסקסואלי מהחלל - היצירה המוגמרת. פרי יצירתו של אלון הררי.

אבל להפסיד את השיעור הראשון לא היה נורא כל כך משתי סיבות: קודם כל, כולם יודעים שזה מזל טוב להתחיל את שנת הלימודים עם הברזה טובה. רק חנונים ופרשמנים באמת באים לשיעור הראשון של השנה (כולם יודעים את זה). ואני הרי לא ירוק. אני כבר בכיתה ג'. נורא נהנתי מהווייב של היום הראשון לשנת הלימודים. הכל נראה חדש. הרגשתי כאילו חזרתי אחרי שעברו שנים רבות, ובינתיים חייתי בשוודיה שם גידלתי אישה ושני ילדים. התחשק לי להרביץ לתלמיד שנה א' - רק בגלל שהרגשתי שאני יכול!

אני אוכל דל שצח הכין, כי יש תמונה כזו.

הסיבה השניה היא שסוף סוף סיימנו לראות את ורוניקה מארס. עכשיו שאין לנו סדרה לראות כל ערב אולי שני האמנים יתפנו לצייר על הקירות. 

לא צחוק! פרויקט פלאצו נכנס לחודש השני . מה שאומר שנותרו לנו חודשיים בלבד להפוך את הבית למקום המגניב ביותר בעיר שכולם ירצו לבוא לראות, וירכוש עבורנו את אהבת כולם. הרעיון הוא לגמור את רוב העבודה עד סוף חודש הבא, כך שהחודש האחרון יהיה מוקדש לתיקונים, הוספות ולדברים קטנים כמו למצוא מקום אחר לגור בו (אנחנו פתוחים להצעות אגב). אך אני סקפטי. אני לא רוצה להפוך לאימא שנכנסת לחדר של צח או אורי ושואלת: "נו? ציירת היום כבר?" זה לא אמור להיות שיעורי בית. הם מאיירים. הם אוהבים לצייר, לא? 

ציור על הקיר של הפלאצו. עד סוף הפרויקט אנו מקווים שיהיו עוד כאלו.

אני מקווה שהפוסט הזה יעזור. השיטה הפאסיבית אגרסיבית הוכיחה את עצמה בבית הזה בעבר. זו הדרך העיקרית בה אנו מתקשרים, מה שעושה משימות כמו כתיבת רשימת קניות לדי ארוכה וטרחנית לפעמים. 

לדוגמא, אני יודע שממש ברגע זה, למרות שאינו בבית, אורי ממש רוצה שאני אעשה את הכלים. איך אני יודע את זה? כי הכיור מלא בכלים, ואורי לא בבית, שזה נורא פאסיבי אגרסיבי מצידו.

דברים נוספים שיש לומר: קודם כל, התמונות הן פרי עדשתה המכוונת היטב של שרה לוי, שקפצה לצלם בעת ביקורה בתל אביב. עוד כאלה אפשר למצוא בטאמבלר שלנו.

אלבום השבוע (בהשראת הפוסט של צח, שהתחיל מנהג ראוי לדעתי) הוא כנראה Write About Love של בל וסבסטיאן, שאני נהנה ממנו מאוד. כל הכבוד לבל וסבסטיאן שהוציאו עוד אלבום טוב (אגב, אורי אומר לי שמארק לאניגן ואיזובל קמבל מגיעים ארצה. זה נכון?) ספר השבוע (או החודש) הוא סיפורה של O של פולין ריאז' וספר עיון בנושא אנרכיה וסוציאליזם בשם Proposed Roads to Freedom מעת ברטרנד ראסל, שהתחלתי לקרוא היום וסביר להניח שלעולם לא אסיים, כי כאמור היום התחלתי ללמוד ויש מאמרים ודברים. בכל זאת, קיבלתי אותו היום, וספר חדש זה כמו צעצוע חדש.

עד כאן להיום. פעם הבאה - עוד מפינת האמן המחורבן, ובתקווה - גם עוד ציורים על הקירות. 

יואב "גשש בלש" טמיר. 

נ.ב

אל תצחקו עלינו בגלל שאנו שלושה גברים מבוגרים שצופים בוורוניקה מארס בבית המשותף שלהם, לעתים בלי חולצה. הסרט הבא ברשימת הצפייה הוא ברובק מאונטיין.