ציור, לגו וכריית פחם

ביום שישי לפני שבועיים (בערך לפני הפעם האחרונה שכתבתי פוסט) הלכתי לפגישה המשפחתית השבועית אצל אחי בקריית אונו. בשלב מסויים של הפגישה ישבתי על השטיח לשחק טאקי עם שני האחיינים שלי - אחיין ואחיינית, הוא בן חמש (גיב אור טייק) והיא בת שמונה.
אחרי שני סיבובים החליטו השניים שנמאס להם. היא הלכה לשחק עם כדור מתנפח (שהביא לבסוף לתקיפתה על ידי החתול ודרמה מאוד גדולה) והוא החליט שהוא רוצה לצייר, והזמין אותי לצייר איתו.
"טוב." אמרתי.
הוא הוציא את הטושים והדפים, הגיש לי דף A4, העביר אותי סדנא קצרה על כל טוש וצבעו ואמר: "תצייר."
"מה מציירים?" שאלתי אותו.
"פשוט תצייר." הוא אמר לי. קצת מאבד סבלנות. הוא כבר היה עסוק בציור עיגולים על הדף בטוש שחור. לקחתי גם כן טוש, ורציתי לצייר איתו על הדף, אבל לא יכולתי. פשוט לא ידעתי מה אני רוצה לצייר. פניתי אל האחיין שלי בן החמש:
"מה אתה מצייר?"
"אני מצייר פרפר!" הוא הודיע בגאווה. על הדף היו כמה עיגולים, עוד עיגול אליפטי יותר ושני קווים - מה שהיה ללא צל של ספק סוג של פרפר.
"לא, אני מתכוון, איך אתה יודע מה אתה הולך לצייר? אני לא יודע מה לצייר."
"פשוט תצייר!" הוא צעק עלי, הפעם מאבד את סבלנותו לחלוטין.
עשיתי כמצוותו. זכרתי שבתור ילד אהבתי לצייר רובוטים. ציירתי רובוט, התחלתי עם הרגליים ועשיתי את דרכי מעלה לאגן, גוף וראש. אך אבוי, יצא לי חייל. החלטתי שאני חוזר לטיפול. איך ייתכן שהדבר הראשון שיוצא לי כשאני מנסה לצייר אינטואטיבית, זה חייל?
"יופי! איזה ציור יפה!" האחיין שלי צעק עלי. אבל ידעתי שהוא סתם אומר. הוא מנסה לגרום לי להרגיש טוב. הוא מתנשא מעלי.
אחרי  שהתחממתי קצת התחלתי לצייר משהו שחלמתי עליו, ויצא לי משהו אחר לחלוטין, אבל דווקא די יפה. הרגשתי מספיק בטוח בעצמי כדי לומר לאבא שלי לשבת לצייר איתנו, וכשהוא התלונן שאינו יודע מה לצייר כבר ידעתי לצעוק עליו: "פשוט תצייר!"
בסוף הערב נתלו בגאווה הציורים שלי, יחד עם אלה של אחייני בן החמש, על המקרר במטבחו של אחי הבכור. ככל שאני יודע הם עדיין נמצאים שם.

המסקנה המתבקשת היא ישנה נושנה וידועה לכל: מבגורים איבדו את היצרתיות הילדותית שלהם. ככה זה עם הגיל. אנחנו פשוט לא מסוגלים לצייר יותר.

אני לא מסכים. אני חושב שאנחנו לא רוצים לצייר יותר.
אותו הדבר תקף ללגו. בתור ילד הייתי מבלה שעות בבחישה בקדירת אבני לגו עצומה במטרה לבנות משהו שהייתי ממציא. ניסתי לעשות את אותו הדבר לפני כשנה בערך והשתעממתי תוך שניה.

לא איבדנו את היצירתיות שלנו (אני צריך לסייג את זה: אני לא איבדתי, אם כי אני מניח שישנם כמה נוספים, אפילו אם אחד או שניים, שחולקים עימי את הסנטימנט).  איבדנו את הרצון לעשות דברים לשם עשייתם. אנו מורגלים לקבל תמורה חומרית ליצירה שלנו, לעבודה שלנו: בין אם זה כסף או אפילו יוקרה. שכחנו למה כדאי לצייר או לכתוב או לרקוד או וואטאבר מלכתחילה - כי זה מגניב וממש כיף. אני חייב לומר שהייתי גאה מאוד בציור שהוצאתי תחת ידי באותו ערב, אפילו אם הוא היה של חייל (ועכשיו אני צריך ללכת לברר מה צה"ל עשה לי בשלוש שנים האלו).
יותר מכל דבר אחר, איבדנו את הלגיטימציה לעשייה.

הנקודה היא שאני לא יכול להאשים את אורי ואת צח יותר מדי בכך שהם לא מציירים. אני יודע כמה זה קשה. אני יודע כמה זה קשה לכתוב משהו אפילו אם אני יודע שאקבל תמורה כלשהי (למרות שאפשר לטעון שבגלל זה קשה לכתוב דברים כמו עבודות, תיזות וכו'. ציון, או אפילו תשלום כספי פשוט לא שווים את הטרחה). למרות שיש לומר שאורי בעצם כן מצייר, אז למעשה אני רק לא מאשים את צח. אין דבר קשה יותר לאנשים כמותינו (אורי, צח ואנוכי, וכל קוראי הפוסט הזה, סביר להניח) מאשר לעשות משהו יצירתי לשם דבר, מלבד, אולי, כריית פחם.

נשארו לנו פחות מחודשיים להשלים את העבודה על הבית, ואנחנו way behind schedule. בקרוב נקים מועצת דיירים כדי למצוא דרכים להינצל מהתסבוכת. אחת הדרכים המוצעות (על ידי) היא לעשות מונטאג' בו אנו עובדים נורא חזק, עוברים הייז אנד לואז ואז מסיימים ברגע האחרון והפרוייטק הופך להצלחה מסחררת.
דרך נוספת היא להזמין אנשים אחרים שיבואו לעשות את העבודה במקומנו.
 Any takers?

יואב "תראו איזה ציור יפה עשיתי" טמיר.

בין שתי ערים

שלשום, מתוך פרץ ספונטניות שלא נראה כדוגמתו מאז אף פעם, אורי ואני פגשנו את יעל לוי ולחלוטין נסענו עד לירושלים בעשר בלילה כדי לנכוח במסיבת חימום הבית של שרה לוי. כאמור, שרה עברה לפני כשבועיים (אני חושב) ללמוד צילום בבצלאל ואנחנו החלטנו לגרום לכל שאר החברים שלנו להיראות רע על ידי כך שנטרח ונבוא למסיבה שלה, אליה היא הזמינה אותנו בפה מלא יותר מפעם אחת.

בכל מקרה, בנסיעה יעל סיפרה לנו שהיא שלחה את הגרסה האחרונה של התזה למנחה שלה, ועכשיו, גם כן בפעם הראשונה מאז אף פעם, יש לה זמן חופשי, והיא נהנית מלהעביר אותו בקריאת ספרים וצפיה בדברים טפשיים בטלויזיה. היא סיפרה שבזמן התזה, כל פעם לאחר שהגישה חלק מהעבודה  הייתה צריכה לכתוב את השאר, כך שלא היה לה רגע בו לא עבדה, או הרגישה שהיא צריכה לעבוד, או חשבה על העבודה. בימים אלה, היא אמרה, היא ממש נהנית מלבזבז את הזמן ולא להיות פרודוקטיבית. 

ואז היא שאלה אותנו: "ואיך מתקדם הפרויקט?"

ואנחנו ענינו ללא היסוס: "אנחנו לא רוצים לדבר על זה."

"חוץ מזה שזה סיוט וחרא - זה בסדר."

כולנו צחקנו בקול רם והפרענו את מנוחתם של נוסעי האוטובוס האחרים. אבל משהו בליבי נחמץ. לזה הגיעו מאמצי השיווק האימתניים של פרויקט הזה: "אנחנו לא רוצים לדבר על זה." 

אני חושב שאורי סיכם את החוויה באופן הממצה ביותר כשהוא אמר ש: "חוץ מזה שזה סיוט וחרא - זה בסדר." 

אז הסברנו לה שהבעיה היא לא בכך שאין דלתות, קירות, פרטיות ושאנו ננשכים על ידי חיות טרף כל לילה. הבעיה היא גם לא שאנשים זרים מוצאים את דרכם לחצר ולתוך חדר השינה שלי ועוזרים לעצמם למצלמות ומריצות, אלא שאנחנו כולנו כבר רוצים לגור בבית אמיתי בו לא נהיה מוקפים על ידי הדחיינות שלנו עשרים וארבע שעות ביממה. כל בוקר כשאנו פוקחים את העיניים אנו ניצבים מול העבודה ומול העובדה שאנחנו לא עושים אותה.

כמו לגור בתוך עבודה סמינריונית.

זה כמו לגור בתוך עבודה סמינריונית, או פרויקט גמר, ובמקום להיות מסוגלים לדחוק את קיומה לשולי ההכרה, היא ניצבת שם כל הזמן. היא היא המקום בו אנו חיים. 

אז זה באסה. ולכן אני מבין את הצורך שלנו להימלט מהפלאצו לכמה זמן שרק אפשר, כל זמן שרק אפשר. אני מבין מדוע אני מוצא כל תירוץ לא להיות בבית, וגם הנסיעה הספונטנית לירושלים נראית פחות ספונטנית באור זה. ישנו משפט שאני אוהב, אך איני זוכר איפה קראתי אותו, שאומר ש"דחיינות היא חלק מהתהליך היצירתי"* ויעל אמרה נכון כשסיפקה באדיבותה תירוצים עבור עצלנותנו ואמרה שלפעמים צריך להתרחק מהעבודה כמה שיותר, רק כדי לחזור אליה בכוחות מחודשים.

כך שבכל זאת, עם כל הבאסה וירידת המתח, עם כל תחושת המעפניות -  עוד ארבעה חודשים כשהפרויקט יהיה תם ונשלם ואנו נחייה בדירה שאינה דורשת יצירתיות עבור שכר דירה אלא רק כסף, כמו דירה אמיתית -   גם המעפן הזה יראה די מגניב, יחסית למעפנים אחרים.

"לא רוצים לדבר על זה"

כשזה נאמר: קבענו דד ליין לסוף העבודה על הפלאצו. עד הראשון לינואר הקירות צריכים להיות מכוסים בצבע, בדרך אחת או אחרת. עכשיו כשיש תאריך סיום אנו באמת נפסיק לבזבז זמן ונתחיל לעבוד. אבל באמת. מיד אחרי שנשיג מישהו עם מצלמה, נשתה איזה קפה, ואולי נכין ארוחת ערב. אחרי הכל, אנחנו לא רוצים לעבוד על בטן ריקה. 

לחדשות נוספות: אלבום השבוע הוא עדיין רדיו. עדיין 106. והפעם התכנית פרה אחת פחות שמספקת הרבה מאוד מוזיקה נעימה בזמן כתיבת פוסט זה ביום שבת בערב.

בימים אלה אני עובד על תכנית ללכוד את האיש שמגיע לחצר ולוקח דברים. אני מתכוון להעמיד דחליל בדמות דינוזאור!בחצר הקדמית בתור פיתיון. כשהגנב יבוא לקחת את הדינוזאור הנאה הזה אני ארה בו עם רובה הפילים שלי**. בנוסף, אני מקווה שנוכחותו של דינזאור! תעזור להרתיע את הכלב שמחרבן לנו בחצר כל הזמן. בפוסטים הבאים אעלה עדכונים בנוגע להצלחתה של התכנית.

יהיה שלום

יואב "רק עוד חמש דקות" טמיר. 

*מתוך It's a Bird ע"פ Steven T. Seagle
** דרוש רובה פילים.

האמן והנרקומן.

נתחיל בחדשות הפחות טובות: הפלאצו נשדד! היום בבוקר התעוררתי למצוא סכין יפני זר על המיטה ואת ערכת האופניים, שעד עכשיו הייתה בסלון, פתוחה על הרצפה והחפצים שבה מפוזרים. קודם כל חשבתי שמדובר באיזה תעלול של אורי או צח לרצוח אותי, או משהו כזה, שלא צלח , ונזנח. המשכתי לענייני ורק לאחר שעה או שעתיים בדקתי את המגירה בה שמתי את המצלמה החדשה וגיליתי, לא להפתעתי הגמורה, שהיא איננה. בדיקה נוספת גילתה שמישהו חיפש בתיק שלי ומהארנק נלקחו כארבע מאות שקלים. נשדדנו.

סיפרתי את הדבר לאורי וצח. מיד התחלנו להעלות השערות, כשאנו עושים שימוש בניסיוננו הענף בפתירת פשעים מצפייה בכל פרקי ורוניקה מארס . ברור שזה היה מעשה ידיו של נרקומן-אמן. הוא נכנס לבית לאחר שהלכנו לישון בעזרת סכין יפני, חיפש בתיק ובמגירות וברח כשראה אותי מתהפך בשנתי. כן כן, אני בגפי הברחתי את הפושע המסוכן - תוך כדי שינה! ככה מאיים אני נראה כשאני ישן.

סוף הסיפור הוא שאין לנו מצלמה לצלם את הפלאצו, אז אנו פשוט לא נעשה זאת. במקום זאת, אנו מזמינים את חברינו הטובים (אתם יודעים מי אתם!) ואת הציבור הרחב לבוא ולצלם עבורנו,  בגלל שאנחנו עוד לא איבדנו את אמוננו במין האנושי. בנוגע לנרקומן-אמן: אנו מקווים שישיג הרבה כסף עבור המצלמה ויקנה הרבה סמים, ואולי גם קצת אוכל (זו מצלמה ממש טובה. וכן, זה אמור היה להישמע passive aggressive). 

כך שפרויקט פלאצו הופך להיות פרויקט קהילתי! אנו מצפים להיענות אדירה ותרומות נכבדות. תזכרו, אנחנו לא עושים את זה בשביל הכיף,  אנו עושים את זה כדי להתפרסם, ואנו עושים את זה בחירוף נפש תוך כדי שינה! אז אני חושב שמגיע לנו. 

ונמשיך בחדשות הטובות: אנו גאים לפתוח את "פינת הסלב" של פרויקט פלאצו, או בשמו השני: "פינת האמן המחורבן." השבוע אנו מתחילים עם אלון הררי - חברנו משכבר הימים וזמר אופרה בעל שם עולמי. אתם בטח מזהים אותו מביצועים ליצירות כגון "אלוהינו בשמיים" על פי ג'י. אף. הנדל.  אם לא אתם יכולים לראות אותו כאן.

אך אלון אינו רק זמר אופרה מוכשר, הוא גם אצן בחסד. כדי לעשות את העניין קצת יותר מעניין, הוא הסכים לצייר על הקיר כשהוא לא לובש דבר מלבד בגדי הריצה שלו - טייטס שחורים וחולצה עם המספר הסידורי מריצת תל אביב בשנה כלשהי - חם!

פפראצי לוהט של אלון הררי מחליף בגדים אצלי בחדר - חם!

אלון לא בזבז זמן וישב אל מול הקיר שהוקצה במיוחד לפרוייקט הסלבס. הוא בחר את הצבעים היקרים ביותר שמצא ברחבי הפלאצו והתחיל לצייר. כששאלתי אותו מה הוא מצייר הוא ענה: "חכה רגע, כוסאמק."

אלון הררי - "רק עושה את זה" בצבעי שמן יקרים על קיר חדר העבודה שלי

הניחוש שלי היה שהוא עובד על סוג מסויים של שד הומוסקסואל ממאדים עם מגפי בוקרים. את התמונות של היצירה הגמורה נעלה במועד מאוחר יותר - ברגע ששרה, צלמת הבית שלנו שבדיוק עברה לירושלים, תשלח לנו אותם. כמו כן צילומים של זירת הפשע (כמעט בלי שנגעו בה). אנו מקווים לארח עוד סלבים רבים וידועים. למעשה, אם אתם מפורסמים,  נדמה לכם שאתם מפורסמים, אתם רוצים להיות מפורסמים או סתם מתחשק לכם לבוא לצייר על הקירות, דברו איתנו. אנו נדאג לעשות מזה עניין!

 ותזכרו ילדים - תסגרו את החלונות ותנעלו את הדלתות, כי אם לא תהיו טובים הנרקומן האמן יבוא ויקח לכם את הצעצועים! או משהו כזה...

Signing off

יואב "לוחם הפשע המנומנם" טמיר. 

זהירות, אמשך.

Fuck. I'm going to have to earas buy this.

בינתיים אין תמונות ו\או ציורים חדשים, גם בגלל ש(עדיין) אין מצלמה לצלם אותם, וגם בגלל שלא צוירו כאלה.  בימים האחרונים הייתה ירידת מתח בבית. נראה שכל אחד מאיתנו מנסה למצוא סיבות להימנע מלצייר\לכתוב\לצלם או אפילו לבלות זמן בבית. לא נורא. אני בטוח שחודש לפני שנצטרך לעבור נתחיל לעבוד ברצינות. בינתיים, אני מציג לפניכם קצת מהעבודה שלי ברחבי הבית:

זהירות, אמשך!

המדרגות לקומת המרתף רעועות מאוד, בלשון המעטה, וחלקן מטות ליפול. השאלה היא רק מתי, ומי יהיה הקורבן הבר מזל. קיוויתי לרשום את ההזהרה האפקטיבית ביותר אי פעם. אבל אלאס, הדיסלקציה שלי עשתה עלי קונץ שוב ועכשיו קשה להבין מה רשום . אורי ניסה לתקן, אך ללא הצלחה. עכשיו ניתן לחלק את העולם לשני אנשים - אלה שמבינים שרשום "זהירות אמשך" (כלומר: אמא - שלך)  ואלו שעומדים לפני המדרגות, מטים את ראשם ומתחילים לנחש: "זהירות אמשיך?" "זהירות א'משך?" וכו'. אנחנו בעד הקבוצה הראשונה, מן הסתם. באותו הנושא, אני רוצה להודות מקרב לב לאימא של אורי, שעוקבת אחר הבלוג, והטאמבלר, ואמרה עליהם דברים נחמדים כל כך. זיווה, תודה!

 ולבסוף: תובנות מיום המעבר:

Moving is HARD: We have too much stuff

הצהרה זו אינה רק ביקורת חברתית נוקבת, אלא גם חוק טבע ידוע: לזוז זה קשה. בייחוד אם יש לכם הרבה דברים.

זהו לעת עתה. בפעם הבאה יהיו תמונות מגניבות של אומנות מרהיבה. אני עובד קשה על לגרום לצח ולאורי ולהרגיש כמה שיותר רע בנוגע לעצמם עד שיתחילו לצייר. אין כמו כמויות נכבדות של Guilt \ Shame כדי לגרום למיצים היצירתיים לזרום.

יואב, טמיר ב'ט'.  

הסיפור עד כה

אחת מתופעות הלוואי של לגור בתוך פרוייקט אומנות\אינטרנט\נדל"ן היא שאי אפשר שלא לדבר על זה. שזה דבר טוב, כי הרי אנחנו לא עושים את זה בשביל הכיף, אנחנו עושים את זה כדי להתפרסם ולהשיג תהילת אינטרנט. אבל זה נעשה ממש קשה לענות לשאלה "איפה אתה עכשיו?" כשפוגשים אנשים שלא ראית הרבה זמן ברחוב. בדרך כלל אני עונה משהו כמו: "כן... אהם... לא! עברנו דירה. לבית פרטי. כן. זה היה הבית של סבא וסבתא שלי, ועכשיו אנחנו גרים שם. רק לארבעה חודשים, אחרי זה ההורים שלי נכנסים. אנחנו עושים איזה פרויקט. חפש אותנו בפייסבוק!"

שזה הכל טוב ויפה, חוץ מזה שגם פייסבוק לא נותן יותר פרטים או מסביר את הנסיבות בהן עברנו. אז אני חושב שהגיע הזמן שיהיה הסבר מפורט למה בעצם אנחנו עושים פה, למה, כמה זמן, ומה יוצא לנו מזה.

כל מי שמכיר אותי יודע שפעם אמרתי (או קשקשתי, אם אתם יעל) שישנם שני נושאים שאסור לדבר עליהם. שני טאבויים חברתיים, שמי שמעלה אותם בשיחה מסביב לשולחן האוכל או בסלון או במסיבה יש למרוח אותו בזפת, לגלגל אותו בנוצות ולהצעיד אותו במרכז העיר. שני הנושאים האלה הם נדל"ן ואיך להגיע מנקודה א' לנקודה ב': כלומר תנועה. שני נושאים אלה, גרסתי פעם, אינם נושאי שיחה אמיתיים. הם פילרים. נושאים בהם משתמשים כדי לתקשר עם אדם אחר מבלי באמת ליצור שיח או להתעניין באותו אדם. זוהי צורה לדבר מבלי לומר שום דבר. לדבר על מזג אויר זה בסדר, זה מנומס, וזה לא נמשך הרבה זמן. נדל"ן ואיך להגיע מנקודה א' לנקודה ב' מאידך – בנושאים אלה אפשר להמשיך לנצח, מבלי באמת לדעת שום דבר על האדם איתו אתם מדברים. 

צח ואורי מחכים למובילים: כדי להפיג את השתיקה המביכה הם מדברים על איך להגיע מנקודה א' לנקודה ב'. 

מאז הרשימה השתנתה ונדל"ן הפך להיות נושא שמותר לדבר אליו. הבנתי שעבור תל אביבים, נדל"ן זה נושא כאוב וקשור לסנטימנטים אמיתיים, ואין בו כדי לשמור מרחק בין אדם לרעהו, אלא ההפך – כששני אנשים מדסקסים נדל"ן הם משוחחים ברמה האינטימית ביותר שניתן מבלי לגעת אחד בשני במקומות האסורים.

אני מספר את כל זה, כי הפוסט הזה הולך להיות כולו נדל"ן: ראו הוזהרתם.

הכל התחיל עם סוכנת הנדל"ן העשויה ללא חת שלנו: עירית הערירית (שמה האמיתי שמור במערכת. בואו נאמר ששמה האמיתי דומה מאוד ל'עירית', ושיש לנו סיבה להאמין שאין לה אף אחד בחיים). לא שמענו ממנה מהרגע שנתנו לה את הצ'קים לפני שנה, והמשכנו לא לשמוע ממנה עד לתחילת החודש האחרון לחוזה, כשאורי השכיל להרים טלפון למשרד הנדל"ן לשאול אם אנחנו יכולים להמשיך לגור בדירה. עירית אמרה ש"או! בדיוק התכוונתי להתקשר אליכם" ושלא. בעלי הבית החליטו למכור את הדירה ויש לנו חודש לצאת.

זה היה נחמד מצידה. האמת, היינו צריכים לדעת שהרומן עם הדירה יהיה קצר כשבחתימת החוזה עירית התעקשה למחוק את הסעיף שעוסק באופציה להישאר. כנראה שהם ידעו עוד אז, אבל שמרו את זה לעצמם.

הלב שלי נשבר. ממש אהבתי את הדירה הישנה. היה לנו סלון גדול, כבר התרגלתי לחדר שלי, עם החלון האחד, הדלת שנסגרת והקירות שמגיעים עד התקרה ויוצרים אווירת פרטיות כמעט אמיתית. נהנתי מהאויר הנעים, אור השמש בימי שבת בצהריים ואפילו כבר התרגלתי לאנשים עם מכונות הרעש שגזמו שום דבר מתחת לחלון שלי בשמונה בבוקר כל שני וחמישי. שנה פשוט לא הספיקה. סתם ככה לקום וללכת נראה אכזרי.

הסלון בדירה הקודמת: אור שמש ואויר נעים.

היינו צריכים מקום לגור. התכוונו לחפש דירה כמו אחד האדם. כבר באותו היום, לב שבור או לא, הדלקנו את האינטרנט והתחלנו להרים טלפונים. כמה ימים לאחר מכן סיפרתי לאמא שלי שאנחנו מחפשים דירה. היא מחאה כף ואמרה: "אח! למה שלא תעברו לפלאצו?"

מן הסתם היא לא קראה לבית פלאצו. היא גם לא מחאה כף, ואני די בטוח שלא אמרה "אח." אבל זה היה רעיון ממש טוב וממש התלהבנו ממנו. רציתי להעביר את התחושה, והרגשתי שמחיאת כף וקריאת "אח" יעשו זאת.

באותו הזמן הורי (להלן "הפטרונים") היו בתהליכים לפנות את הדיירת (להלן "האישה ההיא") מהבית של סבא וסבתא שלי (להלן: "הפלאצו"). אני לא אכנס לפרטים, אבל מספיק לומר שהיא שכרה את הבית במשך יותר מעשר שנים עבור שכירות מצחיקה בהתחשב בסוג הנכס: בית צמוד קרקע ברחוב עורפי בצפון הישן של תל אביב. בזמנו ההורים שלי חיפשו מישהי שתיכנס פנימה ותיעשה סדר במקום על חשבונה בלי לשאול שאלות. מאז הם היו בעלי בית אדיבים. עכשיו, כשפתאום אבא שלי החליט שהוא רוצה את בית הוריו בחזרה, האשה ההיא לא ראתה את זה בעין יפה ועשתה להם את המוות. להוציא אותה היה כרוך במכתבים רשמיים, צווים משפטיים ועורכי דין הלוך ושוב. המאבק ניטש במשך שנה וחצי, שבסופו אנחנו ניצחנו והצלחנו להוציא את הכלבה... סליחה, האישה ההיא, החוצה. באותו הזמן היו לי רגשות מעורבים כלפי כל הסיפור. למרות שמעולם לא פגשתי אותה, ואמנם רציתי שהיא תצא, ושההורים שלי ישכירו את המקום וירוויחו הרבה כסף כדי שיוכלו לתת אותו לי, אך מצד שני ידעתי איך זה מרגיש שבעלי בית מחליטים למכור את הנכס שלהם כדי להרוויח כסף מבלי להתחשב בדיירים המסכנים שכנראה לעולם לא יהיו בעלי דירה. (ובבעלי בית אני מתכוון לצרפתים שהשכירו לנו את הדירה בלבד, כמובן). כך שמצד אחד, כשאח שלי דיבר בגנות האשה ההיא, ועל איך הוא הולך להיכנס בה ולעשות לה את המוות אמרתי "כן! כנס בה!" והטחתי את אגרופי בשולחן. אך מצד שני ריחמתי עליה, כי ריחמתי על עצמי. לא רציתי לחפש דירה אחרת. ולא רציתי להיות בצד הלא נכון כשאח שלי נכנס למוד כריש נדל"ן.

זה מה שעשה את הרעיון לעבור לגור בפלאצו מרגש כל כך: לא היינו צריכים למצוא דירה. התזמון היה מושלם. הדיירת בדיוק יצאה, וההורים שלי היו צריכים מישהו שיגור בנכס עד שהם יתחילו לשפץ לפני שהם עוברים פנימה. הרעיון היה שאני, אורי וצח (להלן "החבר'ה") נעבור פנימה לתקופה של עד חצי שנה ונשלם את אותו שכר הדירה כמו על הדירה הקודמת, רק שנחייה בבית פרטי עם שתי קומות. דבר זה יאפשר לנו לצאת ממחזור הדירות בתקופת הקיץ ושהות לחפש דירה שבאמת מוצאת חן בעינינו. בנחת ומבלי להתפשר על מה שיש.

זה היה לפני שראינו את המקום. לא ראיתי את המקום כבר אחת עשרה שנה, ידעתי שהיא שינתה אותו, אבל כמה גרוע זה יכול כבר להיות?

קומת המרתף: כמה גרוע זה יכול להיות?

המקום היה חורבה. האישה הזאת גרה בבית הזה אחד עשרה שנים עם ארבעה ילדים, אך לאף אחד מהחדרים אין דלתות או קירות שמגיעים עד לתקרה. החדר היחיד עם סוג של פרטיות היה חדר השינה שלה. את המחסן למטה היא פינתה, כחלק מההסכם עם ההורים שלי. אך היא הפכה את החלל לגן ילדים, והחלל העגום עדיין היה רווי סירחון של ילדים מפגרים. אני מרחם על הילדים שאיבדו את הילדות שלהם למרתף הזה. את החדר שפעם היה מטבח היא פתחה והפכה לחדר (נוסף) ללא קיר. המטבח היחיד היה למטה, בגן הילדים, וכל מה שנשאר ממנו היו שני ברזים, מתקן ליבוש כלים, ופלטת שיש גדולה ומפחידה, שכנראה שימשה לרציחת ילדים אוטיסטים והאכלתם לחזירים המפגרים שהיא החזיקה במחסן.

פלטת השיש עליה על פי החשד נרצחו ילדים אוטיסטים וניתנו למאכל לחזירים המפגרים במחסן.

המחסן בו על פי החשד הוחזקו החזירים המפגרים בהם האכילו את הילדים האוטיסטים. 

המקום לא ראוי למגורי אדם. לא באמת. הדילמה הייתה בין לעבור לגור בדירה אמיתית, עם דלתות, קירות, פרטיות ומקום לאונן בו בבטחה, אך עם שכר דירה ובלי רשות להשחית את הקירות כתאוות נפשנו, ללגור ללא שכר דירה בחורבה של בית אכול עכבישים, בלי פרטיות, אך עם הזדמנות לעשות משהו אדיר. 


כך נולד פרויקט פלאצו. אם החיים נותנים לך לימון, תעשה לימונדה. אם אנחנו הולכים לגור בחורבה מוזרה ומפחידה, לפחות נעשה מזה תערוכה. הפטרונים של הבית, ההורים שלי, היו אפילו יותר נלהבים מהרעיון ממני. ומה איכפת להם? במילא כשהם נכנסים הם מחריבים הכל. 


החלטנו שהקומה העליונה תשמש למגורים ולעבודה. אני לקחתי את החדר המערבי, עם חלון גדול דרכו נכנסים צרעות, דבורים, יונים חתולים וזאבים השכם והערב. אורי לקח את החדר ליד הכניסה, שפעם היה המטבח, ושם וילונות במקום קירות. כך שהוא פשוט יצטרך להתרגל לאונן בחצר, כורע ברך בפינה ליד בלוני הגז, ולבכות. צח קיבל את החדר היחיד עם פרטיות, עם הדלת והקירות, כי הוא היחיד עם חברה אמיתית. לא שהוא אי פעם מביא אותה לפלאצו. הוא מתבייש בנו ובדרך בה אנו חיים.

יצטרך להתרגל לאונן בחצר, בכריעה בפינה ליד בלוני הגז, ולבכות.

זה הסיפור המלא על איך ולמה הגענו לגור בפלאצו. כמו שרותי אומרת: אי אפשר לעבור דירה היום מבלי לעשות מזה תערוכה. פעם הבאה אסביר מהיא הדרך הטובה ביותר להגיע לפלאצו עם אוטו אם אתם מגיעים מהצפון, ואולי אפילו כמה עדכונים אקטואליים. אם אתם רוצים לדעת מה באמת קורה בבית, מבחינת הציורים והאומנות, לכו לטאמבלר. 

לזוז זה קשה.

יואב "חמש שעות לפוסט" טמיר. 

פרויקט פלאצו יוצא לדרך

פוסט ראשון לפרוייקט פלאצו!

בשעה טובה ומוצלחת אנו גאים להציג את השקתו של הפוסט הראשון של הפרוייקט.

עברו כמעט שלושה שבועות מאז שעברנו לפלאצו, ובעוד שני אמני הבית, אורי וצח, עשו חיל ולא שלושה ימים לאחר המעבר התחילו לעשות את הדבר לשמו עברנו לגור בחורבת העכבישים הזו, אני עשיתי כמיטב יכולתי להימנע מלמלא את התפקיד האחד שניתן לי בתור הדייר שלא יודע לצייר, אך הוריו הם בעלי הנכס: לכתוב את הבלוג.

דיירי הפלאצו הגאים. ברקע: הפלאצו. טריילר טראש סוג א'. 

אבל אי אפשר לדחות זאת יותר! אורי וצח התחילו לעבוד על הקירות כבר בלילה בו סיימנו לנקות את הקומה העליונה, מה שממש הרשים אותי, כי הייתי משוכנע שייקח להם שבוע או שניים להתחמם, ושאני אצטרך לנג'ס להם להתחיל לעבוד. אבל לאו! ברגע שפרקנו את הארגזים ואכסנו את כל הזבל שלנו במחסן, הם קנו טושים וצבעים וקפצו על הקירות כמו קופים מרוחים בדבק פלסטי. אורי פשוט שם טוש על קיר והתחיל לעשות עיגולים וצח התיישב במזרחית על הרצפה וערם גולגולות על עמוד. אני הסתובבתי להם בין הרגליים עם מצלמה והסרטתי אותם. רוב העבודה נעשתה בעירום חלקי בזמן ששהאזנו לרשת גימל. ניסיתי לגרום להם להתנשק אבל הם סירבו. את כל זה ניתן לראות פה.

צח מתחיל מהתחתית.

אורי עושה עיגולים.

בינתיים העבודה מתקדמת בצעדי ענק. לא כמוני, אורי וצח עובדים על הקיר כמעט כל יום. טוב, בעיקר אורי, כי צח בורח כל הזמן לבית של חברה שלו או להורים בצפון. אורי כבר מאיים להשתלט על כל הבית עם העיגולים שלו ולא להשאיר לצח כלום, ובקצב הנוכחי זה עלול לקרות. כדי לשמור על שלום בית החלטנו לחלק את הקירות וואחי וואחי, שווה בשווה, בין שני האמנים. הנה כמה מן הדברים שצוירו בינתיים:

חתול נפולאון. הציור הראשון של אורי.

ערימת הגולגולות. הציור הראשון של צח.

תמונות נוספות אפשר (וצריך) למצוא בטאמבלר של הפרויקט כאן. את הבלוג אני מקווה לעדכן כל שלושה - ארבעה ימים. אם כי סביר להניח שבעיקר אעסוק בחוויות ילדות שלי, רוחות רפאים של ילדים אוטיסטים או מפגרים ובמנהגי האוננות שלי ושל אורי (את של צח אני לא מכיר, אבל אם אגלה משהו אספר לכם). בעצם, סביר להניח שבעיקר אדבר על אוננות. אבל אל תדאגו, בנושא זה לא יהיו תמונות. את חלק מהתמונות, אגב, מצלמת שרה לוי המאוד מוכשרת, שעוד מעט עוברת לירושלים.

מקווה שתהנו. פוסט ראשון לפלאצו FTW!

יואב "ההוא" טמיר.