אדריכלים בחדר השינה

שלום חברים!

עבר בערך שבוע מאז שכתבתי את הפוסט האחרון, מהסיבה הפשוטה שלא היה על מה לכתוב. הכל התנהל על מי מנוחות - אני ביליתי את רוב זמני מחוץ לבית (אם לא תשאלו אני לא אספר), כך גם צח, ואורי בינתיים מוסיף דברים על הקירות. כל פעם שאני חוזר אני רואה משהו אחר, או יותר נכון, לא רואה , כי מסתבר שהפסקתי להסתכל והוא צריך להשב את תשומת ליבי לציורים חדשים.

ציור של אורי מתחת לחלון בהול הראשי. שבוע חלפתי על פניו ולא שמתי לב. הפכתי לאדיש.

לאחרונה מסתובבים הרבה אנשים זרים בפלאצו. לא, לא מדובר בפורץ הנוצץ שהביא את חברים שלו ל"בית המגניב ההוא בצפון העיר שאפשר פשוט להיכנס פנימה ולצפות ביואב ישן," אלא הפעם אנשי מקצוע מכובדים כגון אדריכלים, מעצבות פנים וקבלנים שעומדים מעל המיטה שלי וצופים בי ישן.  הם באים יחד עם אבא שלי לראות את הפלאצו ולתת חוות דעת על מה ניתן לעשות איתו. בינתיים כולם מאוד מתלהבים מהמקום ומאיימים לעשות גדולות ונצורות, מה שבאופן טבעי מאיים על הקיום שלנו כאן (לא שנדרש הרבה כדי לאיים על הקיום שלנו). אבל זה דבר טוב. זה יזכיר לנו שזמננו בפלאצו (ועל הכוכב הזה) זמני, ושאנחנו צריכים להכניס את התחת שלנו להילוך.

האופניים של אבא ממש כבדים 

באותו הנושא: אחי נדב הגיע לבקר אתמול כדי להקפיץ סולם עבור אורי וצח. הוא הציע שנוסיף טקסט לקירות. טקסט שאני אכתוב, ואורי וצח יציירו בעזרת כישורי הטיפוגרפיה האימתניים שלהם. הרעיון הוא לאסוף כמה שיותר אנקדוטות, סיפורים וזיכרונות מהבית ולשלב אותם עם האומנות. הקטעים השלמים יועלו כאן בבלוג, או, אם לדעתי הם לא קשורים מדי או איזוטרים, בפיל הלבן. האמנים יוכלו לבחור את הקטעים שנראים להם, אם זה יהיה אפילו משפט אחר, מילה או הקטע השלם, ולצייר אותם על הקירות. הרעיון מצא חן בעיני. כך אוכל לקחת חלק פעיל בצד האמנותי של הפרויקט, כי כולם יודעים שיחסי ציבור ושיווק אינם תפקידים אמתיים, אלא רק דרך של אנשים עצלנים ולא יצירתיים לתרץ את קיומם בחברה (אוווו, ביקורת חברתית נוקבת). כך גם הבית, בתור המקום שמכיל את האמנות, ימצא ביטוי בתוך היצירה עצמה.
רעיון טוב all 'round.

אז זה יהיה התרגיל. מהיום אנסה לייצר לפחות קטע נוסטלגי אחד בנושא הבית (או כל נושא אחר, אך נקודת ההתחלה היא הבית) בשביל החבר'ה. אני מקווה שזה יעזור למלא חללים ריקים. את הקטע הראשון, שבכלל עוסק בתקופת הצבא, אפשר לקרוא בפיל הלבן.

Underwater regimes

לחדשות נוספות: מישהו גנב את שתי המריצות מהחצר הקדמית. הן היו מפוררות לחלוטין, ואני מאמין שסבא שלי השתמש בהן בבניית הבית. ככה ישנות הן היו, וככה רקובות. היה להן קסם אגררי כלשהו, אבל מי יקח אותן? מי שזה לא יהיה - תודה! עכשיו אם אתה גם יכול לגנוב את האמבטיה המלאה בחול בחזית הבית ואת חרא הכלבים אנו נודה לך מאוד.

אלבום השבוע הוא Talking heads: 77, והשיר No compassion בפרט. למרות כמות המוזיקה החדשה והאדירה שקיבלתי לאחרונה, אני עדיין תקוע על האולדיז הטובים והבטוחים. אני מקווה לצאת מזה בקרוב. ספר השבוע נשאר Proposed roads to freedom שאני קורא בשקיקה. בקרוב אאלץ להניח לו לגשת לחומר הלימודים. כן. יש גם לימודים. האוניברסיטה היא לא רק מקום לשתות בו קפה.

תעשו חיים.

סר יואב "בסדר" טמיר.

שלום כיתה ג'

יש לכם בוטנים?

בשעה טובה ומוצלחת התחלתי את כיתה ג'. השיעור הראשון שלי היום היה "מגדר ואי שיוויון" בעשר בבוקר. אני התעוררתי לי בשמחה בעשר וארבעים בגלל שאתמול הלכתי לישון בשלוש וחצי בלילה אחרי שצפינו בשלושת הפרקים האחרונים של וורוניקה מרס.

מוטי - השד ההומוסקסואלי מהחלל - היצירה המוגמרת. פרי יצירתו של אלון הררי.

אבל להפסיד את השיעור הראשון לא היה נורא כל כך משתי סיבות: קודם כל, כולם יודעים שזה מזל טוב להתחיל את שנת הלימודים עם הברזה טובה. רק חנונים ופרשמנים באמת באים לשיעור הראשון של השנה (כולם יודעים את זה). ואני הרי לא ירוק. אני כבר בכיתה ג'. נורא נהנתי מהווייב של היום הראשון לשנת הלימודים. הכל נראה חדש. הרגשתי כאילו חזרתי אחרי שעברו שנים רבות, ובינתיים חייתי בשוודיה שם גידלתי אישה ושני ילדים. התחשק לי להרביץ לתלמיד שנה א' - רק בגלל שהרגשתי שאני יכול!

אני אוכל דל שצח הכין, כי יש תמונה כזו.

הסיבה השניה היא שסוף סוף סיימנו לראות את ורוניקה מארס. עכשיו שאין לנו סדרה לראות כל ערב אולי שני האמנים יתפנו לצייר על הקירות. 

לא צחוק! פרויקט פלאצו נכנס לחודש השני . מה שאומר שנותרו לנו חודשיים בלבד להפוך את הבית למקום המגניב ביותר בעיר שכולם ירצו לבוא לראות, וירכוש עבורנו את אהבת כולם. הרעיון הוא לגמור את רוב העבודה עד סוף חודש הבא, כך שהחודש האחרון יהיה מוקדש לתיקונים, הוספות ולדברים קטנים כמו למצוא מקום אחר לגור בו (אנחנו פתוחים להצעות אגב). אך אני סקפטי. אני לא רוצה להפוך לאימא שנכנסת לחדר של צח או אורי ושואלת: "נו? ציירת היום כבר?" זה לא אמור להיות שיעורי בית. הם מאיירים. הם אוהבים לצייר, לא? 

ציור על הקיר של הפלאצו. עד סוף הפרויקט אנו מקווים שיהיו עוד כאלו.

אני מקווה שהפוסט הזה יעזור. השיטה הפאסיבית אגרסיבית הוכיחה את עצמה בבית הזה בעבר. זו הדרך העיקרית בה אנו מתקשרים, מה שעושה משימות כמו כתיבת רשימת קניות לדי ארוכה וטרחנית לפעמים. 

לדוגמא, אני יודע שממש ברגע זה, למרות שאינו בבית, אורי ממש רוצה שאני אעשה את הכלים. איך אני יודע את זה? כי הכיור מלא בכלים, ואורי לא בבית, שזה נורא פאסיבי אגרסיבי מצידו.

דברים נוספים שיש לומר: קודם כל, התמונות הן פרי עדשתה המכוונת היטב של שרה לוי, שקפצה לצלם בעת ביקורה בתל אביב. עוד כאלה אפשר למצוא בטאמבלר שלנו.

אלבום השבוע (בהשראת הפוסט של צח, שהתחיל מנהג ראוי לדעתי) הוא כנראה Write About Love של בל וסבסטיאן, שאני נהנה ממנו מאוד. כל הכבוד לבל וסבסטיאן שהוציאו עוד אלבום טוב (אגב, אורי אומר לי שמארק לאניגן ואיזובל קמבל מגיעים ארצה. זה נכון?) ספר השבוע (או החודש) הוא סיפורה של O של פולין ריאז' וספר עיון בנושא אנרכיה וסוציאליזם בשם Proposed Roads to Freedom מעת ברטרנד ראסל, שהתחלתי לקרוא היום וסביר להניח שלעולם לא אסיים, כי כאמור היום התחלתי ללמוד ויש מאמרים ודברים. בכל זאת, קיבלתי אותו היום, וספר חדש זה כמו צעצוע חדש.

עד כאן להיום. פעם הבאה - עוד מפינת האמן המחורבן, ובתקווה - גם עוד ציורים על הקירות. 

יואב "גשש בלש" טמיר. 

נ.ב

אל תצחקו עלינו בגלל שאנו שלושה גברים מבוגרים שצופים בוורוניקה מארס בבית המשותף שלהם, לעתים בלי חולצה. הסרט הבא ברשימת הצפייה הוא ברובק מאונטיין.   

האמן והנרקומן.

נתחיל בחדשות הפחות טובות: הפלאצו נשדד! היום בבוקר התעוררתי למצוא סכין יפני זר על המיטה ואת ערכת האופניים, שעד עכשיו הייתה בסלון, פתוחה על הרצפה והחפצים שבה מפוזרים. קודם כל חשבתי שמדובר באיזה תעלול של אורי או צח לרצוח אותי, או משהו כזה, שלא צלח , ונזנח. המשכתי לענייני ורק לאחר שעה או שעתיים בדקתי את המגירה בה שמתי את המצלמה החדשה וגיליתי, לא להפתעתי הגמורה, שהיא איננה. בדיקה נוספת גילתה שמישהו חיפש בתיק שלי ומהארנק נלקחו כארבע מאות שקלים. נשדדנו.

סיפרתי את הדבר לאורי וצח. מיד התחלנו להעלות השערות, כשאנו עושים שימוש בניסיוננו הענף בפתירת פשעים מצפייה בכל פרקי ורוניקה מארס . ברור שזה היה מעשה ידיו של נרקומן-אמן. הוא נכנס לבית לאחר שהלכנו לישון בעזרת סכין יפני, חיפש בתיק ובמגירות וברח כשראה אותי מתהפך בשנתי. כן כן, אני בגפי הברחתי את הפושע המסוכן - תוך כדי שינה! ככה מאיים אני נראה כשאני ישן.

סוף הסיפור הוא שאין לנו מצלמה לצלם את הפלאצו, אז אנו פשוט לא נעשה זאת. במקום זאת, אנו מזמינים את חברינו הטובים (אתם יודעים מי אתם!) ואת הציבור הרחב לבוא ולצלם עבורנו,  בגלל שאנחנו עוד לא איבדנו את אמוננו במין האנושי. בנוגע לנרקומן-אמן: אנו מקווים שישיג הרבה כסף עבור המצלמה ויקנה הרבה סמים, ואולי גם קצת אוכל (זו מצלמה ממש טובה. וכן, זה אמור היה להישמע passive aggressive). 

כך שפרויקט פלאצו הופך להיות פרויקט קהילתי! אנו מצפים להיענות אדירה ותרומות נכבדות. תזכרו, אנחנו לא עושים את זה בשביל הכיף,  אנו עושים את זה כדי להתפרסם, ואנו עושים את זה בחירוף נפש תוך כדי שינה! אז אני חושב שמגיע לנו. 

ונמשיך בחדשות הטובות: אנו גאים לפתוח את "פינת הסלב" של פרויקט פלאצו, או בשמו השני: "פינת האמן המחורבן." השבוע אנו מתחילים עם אלון הררי - חברנו משכבר הימים וזמר אופרה בעל שם עולמי. אתם בטח מזהים אותו מביצועים ליצירות כגון "אלוהינו בשמיים" על פי ג'י. אף. הנדל.  אם לא אתם יכולים לראות אותו כאן.

אך אלון אינו רק זמר אופרה מוכשר, הוא גם אצן בחסד. כדי לעשות את העניין קצת יותר מעניין, הוא הסכים לצייר על הקיר כשהוא לא לובש דבר מלבד בגדי הריצה שלו - טייטס שחורים וחולצה עם המספר הסידורי מריצת תל אביב בשנה כלשהי - חם!

פפראצי לוהט של אלון הררי מחליף בגדים אצלי בחדר - חם!

אלון לא בזבז זמן וישב אל מול הקיר שהוקצה במיוחד לפרוייקט הסלבס. הוא בחר את הצבעים היקרים ביותר שמצא ברחבי הפלאצו והתחיל לצייר. כששאלתי אותו מה הוא מצייר הוא ענה: "חכה רגע, כוסאמק."

אלון הררי - "רק עושה את זה" בצבעי שמן יקרים על קיר חדר העבודה שלי

הניחוש שלי היה שהוא עובד על סוג מסויים של שד הומוסקסואל ממאדים עם מגפי בוקרים. את התמונות של היצירה הגמורה נעלה במועד מאוחר יותר - ברגע ששרה, צלמת הבית שלנו שבדיוק עברה לירושלים, תשלח לנו אותם. כמו כן צילומים של זירת הפשע (כמעט בלי שנגעו בה). אנו מקווים לארח עוד סלבים רבים וידועים. למעשה, אם אתם מפורסמים,  נדמה לכם שאתם מפורסמים, אתם רוצים להיות מפורסמים או סתם מתחשק לכם לבוא לצייר על הקירות, דברו איתנו. אנו נדאג לעשות מזה עניין!

 ותזכרו ילדים - תסגרו את החלונות ותנעלו את הדלתות, כי אם לא תהיו טובים הנרקומן האמן יבוא ויקח לכם את הצעצועים! או משהו כזה...

Signing off

יואב "לוחם הפשע המנומנם" טמיר. 

זהירות, אמשך.

Fuck. I'm going to have to earas buy this.

בינתיים אין תמונות ו\או ציורים חדשים, גם בגלל ש(עדיין) אין מצלמה לצלם אותם, וגם בגלל שלא צוירו כאלה.  בימים האחרונים הייתה ירידת מתח בבית. נראה שכל אחד מאיתנו מנסה למצוא סיבות להימנע מלצייר\לכתוב\לצלם או אפילו לבלות זמן בבית. לא נורא. אני בטוח שחודש לפני שנצטרך לעבור נתחיל לעבוד ברצינות. בינתיים, אני מציג לפניכם קצת מהעבודה שלי ברחבי הבית:

זהירות, אמשך!

המדרגות לקומת המרתף רעועות מאוד, בלשון המעטה, וחלקן מטות ליפול. השאלה היא רק מתי, ומי יהיה הקורבן הבר מזל. קיוויתי לרשום את ההזהרה האפקטיבית ביותר אי פעם. אבל אלאס, הדיסלקציה שלי עשתה עלי קונץ שוב ועכשיו קשה להבין מה רשום . אורי ניסה לתקן, אך ללא הצלחה. עכשיו ניתן לחלק את העולם לשני אנשים - אלה שמבינים שרשום "זהירות אמשך" (כלומר: אמא - שלך)  ואלו שעומדים לפני המדרגות, מטים את ראשם ומתחילים לנחש: "זהירות אמשיך?" "זהירות א'משך?" וכו'. אנחנו בעד הקבוצה הראשונה, מן הסתם. באותו הנושא, אני רוצה להודות מקרב לב לאימא של אורי, שעוקבת אחר הבלוג, והטאמבלר, ואמרה עליהם דברים נחמדים כל כך. זיווה, תודה!

 ולבסוף: תובנות מיום המעבר:

Moving is HARD: We have too much stuff

הצהרה זו אינה רק ביקורת חברתית נוקבת, אלא גם חוק טבע ידוע: לזוז זה קשה. בייחוד אם יש לכם הרבה דברים.

זהו לעת עתה. בפעם הבאה יהיו תמונות מגניבות של אומנות מרהיבה. אני עובד קשה על לגרום לצח ולאורי ולהרגיש כמה שיותר רע בנוגע לעצמם עד שיתחילו לצייר. אין כמו כמויות נכבדות של Guilt \ Shame כדי לגרום למיצים היצירתיים לזרום.

יואב, טמיר ב'ט'.