בין שתי ערים

שלשום, מתוך פרץ ספונטניות שלא נראה כדוגמתו מאז אף פעם, אורי ואני פגשנו את יעל לוי ולחלוטין נסענו עד לירושלים בעשר בלילה כדי לנכוח במסיבת חימום הבית של שרה לוי. כאמור, שרה עברה לפני כשבועיים (אני חושב) ללמוד צילום בבצלאל ואנחנו החלטנו לגרום לכל שאר החברים שלנו להיראות רע על ידי כך שנטרח ונבוא למסיבה שלה, אליה היא הזמינה אותנו בפה מלא יותר מפעם אחת.

בכל מקרה, בנסיעה יעל סיפרה לנו שהיא שלחה את הגרסה האחרונה של התזה למנחה שלה, ועכשיו, גם כן בפעם הראשונה מאז אף פעם, יש לה זמן חופשי, והיא נהנית מלהעביר אותו בקריאת ספרים וצפיה בדברים טפשיים בטלויזיה. היא סיפרה שבזמן התזה, כל פעם לאחר שהגישה חלק מהעבודה  הייתה צריכה לכתוב את השאר, כך שלא היה לה רגע בו לא עבדה, או הרגישה שהיא צריכה לעבוד, או חשבה על העבודה. בימים אלה, היא אמרה, היא ממש נהנית מלבזבז את הזמן ולא להיות פרודוקטיבית. 

ואז היא שאלה אותנו: "ואיך מתקדם הפרויקט?"

ואנחנו ענינו ללא היסוס: "אנחנו לא רוצים לדבר על זה."

"חוץ מזה שזה סיוט וחרא - זה בסדר."

כולנו צחקנו בקול רם והפרענו את מנוחתם של נוסעי האוטובוס האחרים. אבל משהו בליבי נחמץ. לזה הגיעו מאמצי השיווק האימתניים של פרויקט הזה: "אנחנו לא רוצים לדבר על זה." 

אני חושב שאורי סיכם את החוויה באופן הממצה ביותר כשהוא אמר ש: "חוץ מזה שזה סיוט וחרא - זה בסדר." 

אז הסברנו לה שהבעיה היא לא בכך שאין דלתות, קירות, פרטיות ושאנו ננשכים על ידי חיות טרף כל לילה. הבעיה היא גם לא שאנשים זרים מוצאים את דרכם לחצר ולתוך חדר השינה שלי ועוזרים לעצמם למצלמות ומריצות, אלא שאנחנו כולנו כבר רוצים לגור בבית אמיתי בו לא נהיה מוקפים על ידי הדחיינות שלנו עשרים וארבע שעות ביממה. כל בוקר כשאנו פוקחים את העיניים אנו ניצבים מול העבודה ומול העובדה שאנחנו לא עושים אותה.

כמו לגור בתוך עבודה סמינריונית.

זה כמו לגור בתוך עבודה סמינריונית, או פרויקט גמר, ובמקום להיות מסוגלים לדחוק את קיומה לשולי ההכרה, היא ניצבת שם כל הזמן. היא היא המקום בו אנו חיים. 

אז זה באסה. ולכן אני מבין את הצורך שלנו להימלט מהפלאצו לכמה זמן שרק אפשר, כל זמן שרק אפשר. אני מבין מדוע אני מוצא כל תירוץ לא להיות בבית, וגם הנסיעה הספונטנית לירושלים נראית פחות ספונטנית באור זה. ישנו משפט שאני אוהב, אך איני זוכר איפה קראתי אותו, שאומר ש"דחיינות היא חלק מהתהליך היצירתי"* ויעל אמרה נכון כשסיפקה באדיבותה תירוצים עבור עצלנותנו ואמרה שלפעמים צריך להתרחק מהעבודה כמה שיותר, רק כדי לחזור אליה בכוחות מחודשים.

כך שבכל זאת, עם כל הבאסה וירידת המתח, עם כל תחושת המעפניות -  עוד ארבעה חודשים כשהפרויקט יהיה תם ונשלם ואנו נחייה בדירה שאינה דורשת יצירתיות עבור שכר דירה אלא רק כסף, כמו דירה אמיתית -   גם המעפן הזה יראה די מגניב, יחסית למעפנים אחרים.

"לא רוצים לדבר על זה"

כשזה נאמר: קבענו דד ליין לסוף העבודה על הפלאצו. עד הראשון לינואר הקירות צריכים להיות מכוסים בצבע, בדרך אחת או אחרת. עכשיו כשיש תאריך סיום אנו באמת נפסיק לבזבז זמן ונתחיל לעבוד. אבל באמת. מיד אחרי שנשיג מישהו עם מצלמה, נשתה איזה קפה, ואולי נכין ארוחת ערב. אחרי הכל, אנחנו לא רוצים לעבוד על בטן ריקה. 

לחדשות נוספות: אלבום השבוע הוא עדיין רדיו. עדיין 106. והפעם התכנית פרה אחת פחות שמספקת הרבה מאוד מוזיקה נעימה בזמן כתיבת פוסט זה ביום שבת בערב.

בימים אלה אני עובד על תכנית ללכוד את האיש שמגיע לחצר ולוקח דברים. אני מתכוון להעמיד דחליל בדמות דינוזאור!בחצר הקדמית בתור פיתיון. כשהגנב יבוא לקחת את הדינוזאור הנאה הזה אני ארה בו עם רובה הפילים שלי**. בנוסף, אני מקווה שנוכחותו של דינזאור! תעזור להרתיע את הכלב שמחרבן לנו בחצר כל הזמן. בפוסטים הבאים אעלה עדכונים בנוגע להצלחתה של התכנית.

יהיה שלום

יואב "רק עוד חמש דקות" טמיר. 

*מתוך It's a Bird ע"פ Steven T. Seagle
** דרוש רובה פילים.

על חלוני ישבתי וזיכרון כתבתי

שועלים!

יום ראשון, אחת ועשרים אחר הצהריים, מזג האוויר נחמד ולי בכלל לא איכפת לשבת בחדר העבודה, מה שפעם היה מרפסת מגניבה, ולחשוב על משהו לכתוב בבלוג כדי להזכיר לכולם שאנחנו עדיין כאן. יש רוח נעימה שנושבת פנימה ואני די משוכנע שאיכשהו אור השמש בחלק זה של העיר קצת טוב יותר מבחלקים אחרים, כמו המרכז והדרום. הוא לבן יותר, נדמה, ועושה את הירוק, האדום והכחול בחוץ קצת חדים יותר.
לשבת כאן עכשיו, ולגור בבית הזה בכלל זה סוג של סגירת מעגל. השולחן עליו אני כותב היה שולחן העבודה של סבא שלי שנלקח מהבית הזה בבזיזה הגדולה (מכירת החיסול שערכנו לאחר שסבא וסבתא נפטרו כדי לנקות את הבית). הזיכרון המוצק ביותר שיש לי ממנו היה מימי שישי בערב, כשהיינו באים לבקר. אני הייתי יושב בסלון (עכשיו החדר שלי) ונובר בקופסת קרטון גדולה מלאה בלגו. הוא ואבא היו יושבים במרפסת כאן (שנראתה אחרת לחלוטין, כמובן), סבא על הכיסא שלו (שגם לקחתי, אך הוא נשבר) מול שולחן פורמייקה דור שני, מהסוג שרואים היום בבתי קפה ופאבים כגון פועה או הפרוזדור, והם היו צועקים אחד על השני בחוסר סבלנות בנושא כלשהו. אז סבתא הייתה נכנסת ואומרת לסבא משהו בשפת זקנים, והוא היה צועק עליה בחזרה, גם כן בשפת זקנים, שהייתה בעצם יידיש. אז היא הייתה שואלת אותי אם אני רוצה עוד קפה ואבא היה מזכיר לה שאני בן שמונה ועוד לא שותה קפה. אם היה, היא הייתה מוציאה שוקולד מהמגירה בארון בסלון: שוקולד גדול עם ריבועים עבים וריח וטעם של ישן.

זה אמנם לא נשמע ככה, אך זה זיכרון נעים עבורי.

הנה זה, שם, מתחת לציור

כשאנחנו מדברים על שיפוצים בימים אלה, אנחנו מדברים על להחזיר את המצב לקדמותו, לפחות מבחינת מספר החדרים והמרפסת. אני מדמיין את אבא שלי יושב במרפסת חדשה, אך במקום שיצעק בחוסר סבלנות על אחד מאיתנו בנושא חשבונות או ארנונה, אנחנו יושבים כולנו במרפסת ביום נעים כמו זה, כל בני משפחת טמיר על שבע אלף הילדים והנכדים (ברצינות. עבור משפחה אשכנזיה ממעמד בינוני עליון אנחנו המון!) וצועקים אחד על השני, אך הפעם בכיף ובשמחה, סתם כי אנחנו משפחה רועשת ויש הרבה מאיתנו (ואז על הנכדים, כי הם באמת רועשים). אני חושב שהחלק הכי מגניב בסגירת המעגל הזו היא שהאחיינים שלי יבואו לבקר את סבא וסבתא שלהם בבית הזה, ממש כמו האבות שלהם.

עד כאן פינת הנוסטלגיה לשבוע הזה. בנושא אחר לחלוטין, לפני כיומיים ביתקנו בשעה טובה ומוצלחת את הקירות במרתף (ראו תמונה לעיל). עכשיו אנו מחפשים מצלמת וידאו כדי לצלם את ביתוקו של עוד קיר בזמן אמת (בטח ישנה דרך טובה יותר לכתוב את המשפט הזה). כך שאם יש לכם מצלמה(ת וידאו), ואתם אוהבים תה וביסקוויטים, אנחנו הכתובת! צרו עימנו קשר דרך האתר או פייססבוק או וואטאבר, ונעשה צהריים.

ואם בביתוק עסקננו, צח התחיל את הגומחה שלו בקומה העליונה. למרות שזה קרה רק לפני כיום כבר יש לו הספק נאה. נראה שהוא מצא דרך נאה למלא חללים גדולים בקלות, אם כי אני לא אתפלא לחזור הביתה לילה אחד ולמצוא שהוא עשה אאוטסורסינג וחבורה של אומפה לומפה שעושים את העבודה עבורו  בזמן שהוא משחק עם מקל מאוד גדול (ולא, זה לא אמור להיות יופומיזם). לא יפה צח! תמונות ראשונות אפשר לראות בטאמבלר.

צח מחפש סוכנות אומפה לומפה טובה באינטרנט. 

וכמיטב המסורת: אלבום השבוע הוא רדיו! ברגעים אלה אני מאזין לבגילופין באון דימנד ב 106fm. קיבלתי כל כך הרבה מוזיקה חדשה שלשמוע משהו כמו טום וויטס או ג'רוויס קוקר פשוט לא נעים. כך שעם רדיו כולם מנצחים! (מוטו חדש לגלי צה"ל? ייתכן).

תעשו חיים.

יואב "פעם היה יותר טוב" טמיר.

אדריכלים בחדר השינה

שלום חברים!

עבר בערך שבוע מאז שכתבתי את הפוסט האחרון, מהסיבה הפשוטה שלא היה על מה לכתוב. הכל התנהל על מי מנוחות - אני ביליתי את רוב זמני מחוץ לבית (אם לא תשאלו אני לא אספר), כך גם צח, ואורי בינתיים מוסיף דברים על הקירות. כל פעם שאני חוזר אני רואה משהו אחר, או יותר נכון, לא רואה , כי מסתבר שהפסקתי להסתכל והוא צריך להשב את תשומת ליבי לציורים חדשים.

ציור של אורי מתחת לחלון בהול הראשי. שבוע חלפתי על פניו ולא שמתי לב. הפכתי לאדיש.

לאחרונה מסתובבים הרבה אנשים זרים בפלאצו. לא, לא מדובר בפורץ הנוצץ שהביא את חברים שלו ל"בית המגניב ההוא בצפון העיר שאפשר פשוט להיכנס פנימה ולצפות ביואב ישן," אלא הפעם אנשי מקצוע מכובדים כגון אדריכלים, מעצבות פנים וקבלנים שעומדים מעל המיטה שלי וצופים בי ישן.  הם באים יחד עם אבא שלי לראות את הפלאצו ולתת חוות דעת על מה ניתן לעשות איתו. בינתיים כולם מאוד מתלהבים מהמקום ומאיימים לעשות גדולות ונצורות, מה שבאופן טבעי מאיים על הקיום שלנו כאן (לא שנדרש הרבה כדי לאיים על הקיום שלנו). אבל זה דבר טוב. זה יזכיר לנו שזמננו בפלאצו (ועל הכוכב הזה) זמני, ושאנחנו צריכים להכניס את התחת שלנו להילוך.

האופניים של אבא ממש כבדים 

באותו הנושא: אחי נדב הגיע לבקר אתמול כדי להקפיץ סולם עבור אורי וצח. הוא הציע שנוסיף טקסט לקירות. טקסט שאני אכתוב, ואורי וצח יציירו בעזרת כישורי הטיפוגרפיה האימתניים שלהם. הרעיון הוא לאסוף כמה שיותר אנקדוטות, סיפורים וזיכרונות מהבית ולשלב אותם עם האומנות. הקטעים השלמים יועלו כאן בבלוג, או, אם לדעתי הם לא קשורים מדי או איזוטרים, בפיל הלבן. האמנים יוכלו לבחור את הקטעים שנראים להם, אם זה יהיה אפילו משפט אחר, מילה או הקטע השלם, ולצייר אותם על הקירות. הרעיון מצא חן בעיני. כך אוכל לקחת חלק פעיל בצד האמנותי של הפרויקט, כי כולם יודעים שיחסי ציבור ושיווק אינם תפקידים אמתיים, אלא רק דרך של אנשים עצלנים ולא יצירתיים לתרץ את קיומם בחברה (אוווו, ביקורת חברתית נוקבת). כך גם הבית, בתור המקום שמכיל את האמנות, ימצא ביטוי בתוך היצירה עצמה.
רעיון טוב all 'round.

אז זה יהיה התרגיל. מהיום אנסה לייצר לפחות קטע נוסטלגי אחד בנושא הבית (או כל נושא אחר, אך נקודת ההתחלה היא הבית) בשביל החבר'ה. אני מקווה שזה יעזור למלא חללים ריקים. את הקטע הראשון, שבכלל עוסק בתקופת הצבא, אפשר לקרוא בפיל הלבן.

Underwater regimes

לחדשות נוספות: מישהו גנב את שתי המריצות מהחצר הקדמית. הן היו מפוררות לחלוטין, ואני מאמין שסבא שלי השתמש בהן בבניית הבית. ככה ישנות הן היו, וככה רקובות. היה להן קסם אגררי כלשהו, אבל מי יקח אותן? מי שזה לא יהיה - תודה! עכשיו אם אתה גם יכול לגנוב את האמבטיה המלאה בחול בחזית הבית ואת חרא הכלבים אנו נודה לך מאוד.

אלבום השבוע הוא Talking heads: 77, והשיר No compassion בפרט. למרות כמות המוזיקה החדשה והאדירה שקיבלתי לאחרונה, אני עדיין תקוע על האולדיז הטובים והבטוחים. אני מקווה לצאת מזה בקרוב. ספר השבוע נשאר Proposed roads to freedom שאני קורא בשקיקה. בקרוב אאלץ להניח לו לגשת לחומר הלימודים. כן. יש גם לימודים. האוניברסיטה היא לא רק מקום לשתות בו קפה.

תעשו חיים.

סר יואב "בסדר" טמיר.

שלום כיתה ג'

יש לכם בוטנים?

בשעה טובה ומוצלחת התחלתי את כיתה ג'. השיעור הראשון שלי היום היה "מגדר ואי שיוויון" בעשר בבוקר. אני התעוררתי לי בשמחה בעשר וארבעים בגלל שאתמול הלכתי לישון בשלוש וחצי בלילה אחרי שצפינו בשלושת הפרקים האחרונים של וורוניקה מרס.

מוטי - השד ההומוסקסואלי מהחלל - היצירה המוגמרת. פרי יצירתו של אלון הררי.

אבל להפסיד את השיעור הראשון לא היה נורא כל כך משתי סיבות: קודם כל, כולם יודעים שזה מזל טוב להתחיל את שנת הלימודים עם הברזה טובה. רק חנונים ופרשמנים באמת באים לשיעור הראשון של השנה (כולם יודעים את זה). ואני הרי לא ירוק. אני כבר בכיתה ג'. נורא נהנתי מהווייב של היום הראשון לשנת הלימודים. הכל נראה חדש. הרגשתי כאילו חזרתי אחרי שעברו שנים רבות, ובינתיים חייתי בשוודיה שם גידלתי אישה ושני ילדים. התחשק לי להרביץ לתלמיד שנה א' - רק בגלל שהרגשתי שאני יכול!

אני אוכל דל שצח הכין, כי יש תמונה כזו.

הסיבה השניה היא שסוף סוף סיימנו לראות את ורוניקה מארס. עכשיו שאין לנו סדרה לראות כל ערב אולי שני האמנים יתפנו לצייר על הקירות. 

לא צחוק! פרויקט פלאצו נכנס לחודש השני . מה שאומר שנותרו לנו חודשיים בלבד להפוך את הבית למקום המגניב ביותר בעיר שכולם ירצו לבוא לראות, וירכוש עבורנו את אהבת כולם. הרעיון הוא לגמור את רוב העבודה עד סוף חודש הבא, כך שהחודש האחרון יהיה מוקדש לתיקונים, הוספות ולדברים קטנים כמו למצוא מקום אחר לגור בו (אנחנו פתוחים להצעות אגב). אך אני סקפטי. אני לא רוצה להפוך לאימא שנכנסת לחדר של צח או אורי ושואלת: "נו? ציירת היום כבר?" זה לא אמור להיות שיעורי בית. הם מאיירים. הם אוהבים לצייר, לא? 

ציור על הקיר של הפלאצו. עד סוף הפרויקט אנו מקווים שיהיו עוד כאלו.

אני מקווה שהפוסט הזה יעזור. השיטה הפאסיבית אגרסיבית הוכיחה את עצמה בבית הזה בעבר. זו הדרך העיקרית בה אנו מתקשרים, מה שעושה משימות כמו כתיבת רשימת קניות לדי ארוכה וטרחנית לפעמים. 

לדוגמא, אני יודע שממש ברגע זה, למרות שאינו בבית, אורי ממש רוצה שאני אעשה את הכלים. איך אני יודע את זה? כי הכיור מלא בכלים, ואורי לא בבית, שזה נורא פאסיבי אגרסיבי מצידו.

דברים נוספים שיש לומר: קודם כל, התמונות הן פרי עדשתה המכוונת היטב של שרה לוי, שקפצה לצלם בעת ביקורה בתל אביב. עוד כאלה אפשר למצוא בטאמבלר שלנו.

אלבום השבוע (בהשראת הפוסט של צח, שהתחיל מנהג ראוי לדעתי) הוא כנראה Write About Love של בל וסבסטיאן, שאני נהנה ממנו מאוד. כל הכבוד לבל וסבסטיאן שהוציאו עוד אלבום טוב (אגב, אורי אומר לי שמארק לאניגן ואיזובל קמבל מגיעים ארצה. זה נכון?) ספר השבוע (או החודש) הוא סיפורה של O של פולין ריאז' וספר עיון בנושא אנרכיה וסוציאליזם בשם Proposed Roads to Freedom מעת ברטרנד ראסל, שהתחלתי לקרוא היום וסביר להניח שלעולם לא אסיים, כי כאמור היום התחלתי ללמוד ויש מאמרים ודברים. בכל זאת, קיבלתי אותו היום, וספר חדש זה כמו צעצוע חדש.

עד כאן להיום. פעם הבאה - עוד מפינת האמן המחורבן, ובתקווה - גם עוד ציורים על הקירות. 

יואב "גשש בלש" טמיר. 

נ.ב

אל תצחקו עלינו בגלל שאנו שלושה גברים מבוגרים שצופים בוורוניקה מארס בבית המשותף שלהם, לעתים בלי חולצה. הסרט הבא ברשימת הצפייה הוא ברובק מאונטיין.   

האמן והנרקומן.

נתחיל בחדשות הפחות טובות: הפלאצו נשדד! היום בבוקר התעוררתי למצוא סכין יפני זר על המיטה ואת ערכת האופניים, שעד עכשיו הייתה בסלון, פתוחה על הרצפה והחפצים שבה מפוזרים. קודם כל חשבתי שמדובר באיזה תעלול של אורי או צח לרצוח אותי, או משהו כזה, שלא צלח , ונזנח. המשכתי לענייני ורק לאחר שעה או שעתיים בדקתי את המגירה בה שמתי את המצלמה החדשה וגיליתי, לא להפתעתי הגמורה, שהיא איננה. בדיקה נוספת גילתה שמישהו חיפש בתיק שלי ומהארנק נלקחו כארבע מאות שקלים. נשדדנו.

סיפרתי את הדבר לאורי וצח. מיד התחלנו להעלות השערות, כשאנו עושים שימוש בניסיוננו הענף בפתירת פשעים מצפייה בכל פרקי ורוניקה מארס . ברור שזה היה מעשה ידיו של נרקומן-אמן. הוא נכנס לבית לאחר שהלכנו לישון בעזרת סכין יפני, חיפש בתיק ובמגירות וברח כשראה אותי מתהפך בשנתי. כן כן, אני בגפי הברחתי את הפושע המסוכן - תוך כדי שינה! ככה מאיים אני נראה כשאני ישן.

סוף הסיפור הוא שאין לנו מצלמה לצלם את הפלאצו, אז אנו פשוט לא נעשה זאת. במקום זאת, אנו מזמינים את חברינו הטובים (אתם יודעים מי אתם!) ואת הציבור הרחב לבוא ולצלם עבורנו,  בגלל שאנחנו עוד לא איבדנו את אמוננו במין האנושי. בנוגע לנרקומן-אמן: אנו מקווים שישיג הרבה כסף עבור המצלמה ויקנה הרבה סמים, ואולי גם קצת אוכל (זו מצלמה ממש טובה. וכן, זה אמור היה להישמע passive aggressive). 

כך שפרויקט פלאצו הופך להיות פרויקט קהילתי! אנו מצפים להיענות אדירה ותרומות נכבדות. תזכרו, אנחנו לא עושים את זה בשביל הכיף,  אנו עושים את זה כדי להתפרסם, ואנו עושים את זה בחירוף נפש תוך כדי שינה! אז אני חושב שמגיע לנו. 

ונמשיך בחדשות הטובות: אנו גאים לפתוח את "פינת הסלב" של פרויקט פלאצו, או בשמו השני: "פינת האמן המחורבן." השבוע אנו מתחילים עם אלון הררי - חברנו משכבר הימים וזמר אופרה בעל שם עולמי. אתם בטח מזהים אותו מביצועים ליצירות כגון "אלוהינו בשמיים" על פי ג'י. אף. הנדל.  אם לא אתם יכולים לראות אותו כאן.

אך אלון אינו רק זמר אופרה מוכשר, הוא גם אצן בחסד. כדי לעשות את העניין קצת יותר מעניין, הוא הסכים לצייר על הקיר כשהוא לא לובש דבר מלבד בגדי הריצה שלו - טייטס שחורים וחולצה עם המספר הסידורי מריצת תל אביב בשנה כלשהי - חם!

פפראצי לוהט של אלון הררי מחליף בגדים אצלי בחדר - חם!

אלון לא בזבז זמן וישב אל מול הקיר שהוקצה במיוחד לפרוייקט הסלבס. הוא בחר את הצבעים היקרים ביותר שמצא ברחבי הפלאצו והתחיל לצייר. כששאלתי אותו מה הוא מצייר הוא ענה: "חכה רגע, כוסאמק."

אלון הררי - "רק עושה את זה" בצבעי שמן יקרים על קיר חדר העבודה שלי

הניחוש שלי היה שהוא עובד על סוג מסויים של שד הומוסקסואל ממאדים עם מגפי בוקרים. את התמונות של היצירה הגמורה נעלה במועד מאוחר יותר - ברגע ששרה, צלמת הבית שלנו שבדיוק עברה לירושלים, תשלח לנו אותם. כמו כן צילומים של זירת הפשע (כמעט בלי שנגעו בה). אנו מקווים לארח עוד סלבים רבים וידועים. למעשה, אם אתם מפורסמים,  נדמה לכם שאתם מפורסמים, אתם רוצים להיות מפורסמים או סתם מתחשק לכם לבוא לצייר על הקירות, דברו איתנו. אנו נדאג לעשות מזה עניין!

 ותזכרו ילדים - תסגרו את החלונות ותנעלו את הדלתות, כי אם לא תהיו טובים הנרקומן האמן יבוא ויקח לכם את הצעצועים! או משהו כזה...

Signing off

יואב "לוחם הפשע המנומנם" טמיר. 

הסיפור עד כה

אחת מתופעות הלוואי של לגור בתוך פרוייקט אומנות\אינטרנט\נדל"ן היא שאי אפשר שלא לדבר על זה. שזה דבר טוב, כי הרי אנחנו לא עושים את זה בשביל הכיף, אנחנו עושים את זה כדי להתפרסם ולהשיג תהילת אינטרנט. אבל זה נעשה ממש קשה לענות לשאלה "איפה אתה עכשיו?" כשפוגשים אנשים שלא ראית הרבה זמן ברחוב. בדרך כלל אני עונה משהו כמו: "כן... אהם... לא! עברנו דירה. לבית פרטי. כן. זה היה הבית של סבא וסבתא שלי, ועכשיו אנחנו גרים שם. רק לארבעה חודשים, אחרי זה ההורים שלי נכנסים. אנחנו עושים איזה פרויקט. חפש אותנו בפייסבוק!"

שזה הכל טוב ויפה, חוץ מזה שגם פייסבוק לא נותן יותר פרטים או מסביר את הנסיבות בהן עברנו. אז אני חושב שהגיע הזמן שיהיה הסבר מפורט למה בעצם אנחנו עושים פה, למה, כמה זמן, ומה יוצא לנו מזה.

כל מי שמכיר אותי יודע שפעם אמרתי (או קשקשתי, אם אתם יעל) שישנם שני נושאים שאסור לדבר עליהם. שני טאבויים חברתיים, שמי שמעלה אותם בשיחה מסביב לשולחן האוכל או בסלון או במסיבה יש למרוח אותו בזפת, לגלגל אותו בנוצות ולהצעיד אותו במרכז העיר. שני הנושאים האלה הם נדל"ן ואיך להגיע מנקודה א' לנקודה ב': כלומר תנועה. שני נושאים אלה, גרסתי פעם, אינם נושאי שיחה אמיתיים. הם פילרים. נושאים בהם משתמשים כדי לתקשר עם אדם אחר מבלי באמת ליצור שיח או להתעניין באותו אדם. זוהי צורה לדבר מבלי לומר שום דבר. לדבר על מזג אויר זה בסדר, זה מנומס, וזה לא נמשך הרבה זמן. נדל"ן ואיך להגיע מנקודה א' לנקודה ב' מאידך – בנושאים אלה אפשר להמשיך לנצח, מבלי באמת לדעת שום דבר על האדם איתו אתם מדברים. 

צח ואורי מחכים למובילים: כדי להפיג את השתיקה המביכה הם מדברים על איך להגיע מנקודה א' לנקודה ב'. 

מאז הרשימה השתנתה ונדל"ן הפך להיות נושא שמותר לדבר אליו. הבנתי שעבור תל אביבים, נדל"ן זה נושא כאוב וקשור לסנטימנטים אמיתיים, ואין בו כדי לשמור מרחק בין אדם לרעהו, אלא ההפך – כששני אנשים מדסקסים נדל"ן הם משוחחים ברמה האינטימית ביותר שניתן מבלי לגעת אחד בשני במקומות האסורים.

אני מספר את כל זה, כי הפוסט הזה הולך להיות כולו נדל"ן: ראו הוזהרתם.

הכל התחיל עם סוכנת הנדל"ן העשויה ללא חת שלנו: עירית הערירית (שמה האמיתי שמור במערכת. בואו נאמר ששמה האמיתי דומה מאוד ל'עירית', ושיש לנו סיבה להאמין שאין לה אף אחד בחיים). לא שמענו ממנה מהרגע שנתנו לה את הצ'קים לפני שנה, והמשכנו לא לשמוע ממנה עד לתחילת החודש האחרון לחוזה, כשאורי השכיל להרים טלפון למשרד הנדל"ן לשאול אם אנחנו יכולים להמשיך לגור בדירה. עירית אמרה ש"או! בדיוק התכוונתי להתקשר אליכם" ושלא. בעלי הבית החליטו למכור את הדירה ויש לנו חודש לצאת.

זה היה נחמד מצידה. האמת, היינו צריכים לדעת שהרומן עם הדירה יהיה קצר כשבחתימת החוזה עירית התעקשה למחוק את הסעיף שעוסק באופציה להישאר. כנראה שהם ידעו עוד אז, אבל שמרו את זה לעצמם.

הלב שלי נשבר. ממש אהבתי את הדירה הישנה. היה לנו סלון גדול, כבר התרגלתי לחדר שלי, עם החלון האחד, הדלת שנסגרת והקירות שמגיעים עד התקרה ויוצרים אווירת פרטיות כמעט אמיתית. נהנתי מהאויר הנעים, אור השמש בימי שבת בצהריים ואפילו כבר התרגלתי לאנשים עם מכונות הרעש שגזמו שום דבר מתחת לחלון שלי בשמונה בבוקר כל שני וחמישי. שנה פשוט לא הספיקה. סתם ככה לקום וללכת נראה אכזרי.

הסלון בדירה הקודמת: אור שמש ואויר נעים.

היינו צריכים מקום לגור. התכוונו לחפש דירה כמו אחד האדם. כבר באותו היום, לב שבור או לא, הדלקנו את האינטרנט והתחלנו להרים טלפונים. כמה ימים לאחר מכן סיפרתי לאמא שלי שאנחנו מחפשים דירה. היא מחאה כף ואמרה: "אח! למה שלא תעברו לפלאצו?"

מן הסתם היא לא קראה לבית פלאצו. היא גם לא מחאה כף, ואני די בטוח שלא אמרה "אח." אבל זה היה רעיון ממש טוב וממש התלהבנו ממנו. רציתי להעביר את התחושה, והרגשתי שמחיאת כף וקריאת "אח" יעשו זאת.

באותו הזמן הורי (להלן "הפטרונים") היו בתהליכים לפנות את הדיירת (להלן "האישה ההיא") מהבית של סבא וסבתא שלי (להלן: "הפלאצו"). אני לא אכנס לפרטים, אבל מספיק לומר שהיא שכרה את הבית במשך יותר מעשר שנים עבור שכירות מצחיקה בהתחשב בסוג הנכס: בית צמוד קרקע ברחוב עורפי בצפון הישן של תל אביב. בזמנו ההורים שלי חיפשו מישהי שתיכנס פנימה ותיעשה סדר במקום על חשבונה בלי לשאול שאלות. מאז הם היו בעלי בית אדיבים. עכשיו, כשפתאום אבא שלי החליט שהוא רוצה את בית הוריו בחזרה, האשה ההיא לא ראתה את זה בעין יפה ועשתה להם את המוות. להוציא אותה היה כרוך במכתבים רשמיים, צווים משפטיים ועורכי דין הלוך ושוב. המאבק ניטש במשך שנה וחצי, שבסופו אנחנו ניצחנו והצלחנו להוציא את הכלבה... סליחה, האישה ההיא, החוצה. באותו הזמן היו לי רגשות מעורבים כלפי כל הסיפור. למרות שמעולם לא פגשתי אותה, ואמנם רציתי שהיא תצא, ושההורים שלי ישכירו את המקום וירוויחו הרבה כסף כדי שיוכלו לתת אותו לי, אך מצד שני ידעתי איך זה מרגיש שבעלי בית מחליטים למכור את הנכס שלהם כדי להרוויח כסף מבלי להתחשב בדיירים המסכנים שכנראה לעולם לא יהיו בעלי דירה. (ובבעלי בית אני מתכוון לצרפתים שהשכירו לנו את הדירה בלבד, כמובן). כך שמצד אחד, כשאח שלי דיבר בגנות האשה ההיא, ועל איך הוא הולך להיכנס בה ולעשות לה את המוות אמרתי "כן! כנס בה!" והטחתי את אגרופי בשולחן. אך מצד שני ריחמתי עליה, כי ריחמתי על עצמי. לא רציתי לחפש דירה אחרת. ולא רציתי להיות בצד הלא נכון כשאח שלי נכנס למוד כריש נדל"ן.

זה מה שעשה את הרעיון לעבור לגור בפלאצו מרגש כל כך: לא היינו צריכים למצוא דירה. התזמון היה מושלם. הדיירת בדיוק יצאה, וההורים שלי היו צריכים מישהו שיגור בנכס עד שהם יתחילו לשפץ לפני שהם עוברים פנימה. הרעיון היה שאני, אורי וצח (להלן "החבר'ה") נעבור פנימה לתקופה של עד חצי שנה ונשלם את אותו שכר הדירה כמו על הדירה הקודמת, רק שנחייה בבית פרטי עם שתי קומות. דבר זה יאפשר לנו לצאת ממחזור הדירות בתקופת הקיץ ושהות לחפש דירה שבאמת מוצאת חן בעינינו. בנחת ומבלי להתפשר על מה שיש.

זה היה לפני שראינו את המקום. לא ראיתי את המקום כבר אחת עשרה שנה, ידעתי שהיא שינתה אותו, אבל כמה גרוע זה יכול כבר להיות?

קומת המרתף: כמה גרוע זה יכול להיות?

המקום היה חורבה. האישה הזאת גרה בבית הזה אחד עשרה שנים עם ארבעה ילדים, אך לאף אחד מהחדרים אין דלתות או קירות שמגיעים עד לתקרה. החדר היחיד עם סוג של פרטיות היה חדר השינה שלה. את המחסן למטה היא פינתה, כחלק מההסכם עם ההורים שלי. אך היא הפכה את החלל לגן ילדים, והחלל העגום עדיין היה רווי סירחון של ילדים מפגרים. אני מרחם על הילדים שאיבדו את הילדות שלהם למרתף הזה. את החדר שפעם היה מטבח היא פתחה והפכה לחדר (נוסף) ללא קיר. המטבח היחיד היה למטה, בגן הילדים, וכל מה שנשאר ממנו היו שני ברזים, מתקן ליבוש כלים, ופלטת שיש גדולה ומפחידה, שכנראה שימשה לרציחת ילדים אוטיסטים והאכלתם לחזירים המפגרים שהיא החזיקה במחסן.

פלטת השיש עליה על פי החשד נרצחו ילדים אוטיסטים וניתנו למאכל לחזירים המפגרים במחסן.

המחסן בו על פי החשד הוחזקו החזירים המפגרים בהם האכילו את הילדים האוטיסטים. 

המקום לא ראוי למגורי אדם. לא באמת. הדילמה הייתה בין לעבור לגור בדירה אמיתית, עם דלתות, קירות, פרטיות ומקום לאונן בו בבטחה, אך עם שכר דירה ובלי רשות להשחית את הקירות כתאוות נפשנו, ללגור ללא שכר דירה בחורבה של בית אכול עכבישים, בלי פרטיות, אך עם הזדמנות לעשות משהו אדיר. 


כך נולד פרויקט פלאצו. אם החיים נותנים לך לימון, תעשה לימונדה. אם אנחנו הולכים לגור בחורבה מוזרה ומפחידה, לפחות נעשה מזה תערוכה. הפטרונים של הבית, ההורים שלי, היו אפילו יותר נלהבים מהרעיון ממני. ומה איכפת להם? במילא כשהם נכנסים הם מחריבים הכל. 


החלטנו שהקומה העליונה תשמש למגורים ולעבודה. אני לקחתי את החדר המערבי, עם חלון גדול דרכו נכנסים צרעות, דבורים, יונים חתולים וזאבים השכם והערב. אורי לקח את החדר ליד הכניסה, שפעם היה המטבח, ושם וילונות במקום קירות. כך שהוא פשוט יצטרך להתרגל לאונן בחצר, כורע ברך בפינה ליד בלוני הגז, ולבכות. צח קיבל את החדר היחיד עם פרטיות, עם הדלת והקירות, כי הוא היחיד עם חברה אמיתית. לא שהוא אי פעם מביא אותה לפלאצו. הוא מתבייש בנו ובדרך בה אנו חיים.

יצטרך להתרגל לאונן בחצר, בכריעה בפינה ליד בלוני הגז, ולבכות.

זה הסיפור המלא על איך ולמה הגענו לגור בפלאצו. כמו שרותי אומרת: אי אפשר לעבור דירה היום מבלי לעשות מזה תערוכה. פעם הבאה אסביר מהיא הדרך הטובה ביותר להגיע לפלאצו עם אוטו אם אתם מגיעים מהצפון, ואולי אפילו כמה עדכונים אקטואליים. אם אתם רוצים לדעת מה באמת קורה בבית, מבחינת הציורים והאומנות, לכו לטאמבלר. 

לזוז זה קשה.

יואב "חמש שעות לפוסט" טמיר. 

פרויקט פלאצו יוצא לדרך

פוסט ראשון לפרוייקט פלאצו!

בשעה טובה ומוצלחת אנו גאים להציג את השקתו של הפוסט הראשון של הפרוייקט.

עברו כמעט שלושה שבועות מאז שעברנו לפלאצו, ובעוד שני אמני הבית, אורי וצח, עשו חיל ולא שלושה ימים לאחר המעבר התחילו לעשות את הדבר לשמו עברנו לגור בחורבת העכבישים הזו, אני עשיתי כמיטב יכולתי להימנע מלמלא את התפקיד האחד שניתן לי בתור הדייר שלא יודע לצייר, אך הוריו הם בעלי הנכס: לכתוב את הבלוג.

דיירי הפלאצו הגאים. ברקע: הפלאצו. טריילר טראש סוג א'. 

אבל אי אפשר לדחות זאת יותר! אורי וצח התחילו לעבוד על הקירות כבר בלילה בו סיימנו לנקות את הקומה העליונה, מה שממש הרשים אותי, כי הייתי משוכנע שייקח להם שבוע או שניים להתחמם, ושאני אצטרך לנג'ס להם להתחיל לעבוד. אבל לאו! ברגע שפרקנו את הארגזים ואכסנו את כל הזבל שלנו במחסן, הם קנו טושים וצבעים וקפצו על הקירות כמו קופים מרוחים בדבק פלסטי. אורי פשוט שם טוש על קיר והתחיל לעשות עיגולים וצח התיישב במזרחית על הרצפה וערם גולגולות על עמוד. אני הסתובבתי להם בין הרגליים עם מצלמה והסרטתי אותם. רוב העבודה נעשתה בעירום חלקי בזמן ששהאזנו לרשת גימל. ניסיתי לגרום להם להתנשק אבל הם סירבו. את כל זה ניתן לראות פה.

צח מתחיל מהתחתית.

אורי עושה עיגולים.

בינתיים העבודה מתקדמת בצעדי ענק. לא כמוני, אורי וצח עובדים על הקיר כמעט כל יום. טוב, בעיקר אורי, כי צח בורח כל הזמן לבית של חברה שלו או להורים בצפון. אורי כבר מאיים להשתלט על כל הבית עם העיגולים שלו ולא להשאיר לצח כלום, ובקצב הנוכחי זה עלול לקרות. כדי לשמור על שלום בית החלטנו לחלק את הקירות וואחי וואחי, שווה בשווה, בין שני האמנים. הנה כמה מן הדברים שצוירו בינתיים:

חתול נפולאון. הציור הראשון של אורי.

ערימת הגולגולות. הציור הראשון של צח.

תמונות נוספות אפשר (וצריך) למצוא בטאמבלר של הפרויקט כאן. את הבלוג אני מקווה לעדכן כל שלושה - ארבעה ימים. אם כי סביר להניח שבעיקר אעסוק בחוויות ילדות שלי, רוחות רפאים של ילדים אוטיסטים או מפגרים ובמנהגי האוננות שלי ושל אורי (את של צח אני לא מכיר, אבל אם אגלה משהו אספר לכם). בעצם, סביר להניח שבעיקר אדבר על אוננות. אבל אל תדאגו, בנושא זה לא יהיו תמונות. את חלק מהתמונות, אגב, מצלמת שרה לוי המאוד מוכשרת, שעוד מעט עוברת לירושלים.

מקווה שתהנו. פוסט ראשון לפלאצו FTW!

יואב "ההוא" טמיר.