האמן והנרקומן.

נתחיל בחדשות הפחות טובות: הפלאצו נשדד! היום בבוקר התעוררתי למצוא סכין יפני זר על המיטה ואת ערכת האופניים, שעד עכשיו הייתה בסלון, פתוחה על הרצפה והחפצים שבה מפוזרים. קודם כל חשבתי שמדובר באיזה תעלול של אורי או צח לרצוח אותי, או משהו כזה, שלא צלח , ונזנח. המשכתי לענייני ורק לאחר שעה או שעתיים בדקתי את המגירה בה שמתי את המצלמה החדשה וגיליתי, לא להפתעתי הגמורה, שהיא איננה. בדיקה נוספת גילתה שמישהו חיפש בתיק שלי ומהארנק נלקחו כארבע מאות שקלים. נשדדנו.

סיפרתי את הדבר לאורי וצח. מיד התחלנו להעלות השערות, כשאנו עושים שימוש בניסיוננו הענף בפתירת פשעים מצפייה בכל פרקי ורוניקה מארס . ברור שזה היה מעשה ידיו של נרקומן-אמן. הוא נכנס לבית לאחר שהלכנו לישון בעזרת סכין יפני, חיפש בתיק ובמגירות וברח כשראה אותי מתהפך בשנתי. כן כן, אני בגפי הברחתי את הפושע המסוכן - תוך כדי שינה! ככה מאיים אני נראה כשאני ישן.

סוף הסיפור הוא שאין לנו מצלמה לצלם את הפלאצו, אז אנו פשוט לא נעשה זאת. במקום זאת, אנו מזמינים את חברינו הטובים (אתם יודעים מי אתם!) ואת הציבור הרחב לבוא ולצלם עבורנו,  בגלל שאנחנו עוד לא איבדנו את אמוננו במין האנושי. בנוגע לנרקומן-אמן: אנו מקווים שישיג הרבה כסף עבור המצלמה ויקנה הרבה סמים, ואולי גם קצת אוכל (זו מצלמה ממש טובה. וכן, זה אמור היה להישמע passive aggressive). 

כך שפרויקט פלאצו הופך להיות פרויקט קהילתי! אנו מצפים להיענות אדירה ותרומות נכבדות. תזכרו, אנחנו לא עושים את זה בשביל הכיף,  אנו עושים את זה כדי להתפרסם, ואנו עושים את זה בחירוף נפש תוך כדי שינה! אז אני חושב שמגיע לנו. 

ונמשיך בחדשות הטובות: אנו גאים לפתוח את "פינת הסלב" של פרויקט פלאצו, או בשמו השני: "פינת האמן המחורבן." השבוע אנו מתחילים עם אלון הררי - חברנו משכבר הימים וזמר אופרה בעל שם עולמי. אתם בטח מזהים אותו מביצועים ליצירות כגון "אלוהינו בשמיים" על פי ג'י. אף. הנדל.  אם לא אתם יכולים לראות אותו כאן.

אך אלון אינו רק זמר אופרה מוכשר, הוא גם אצן בחסד. כדי לעשות את העניין קצת יותר מעניין, הוא הסכים לצייר על הקיר כשהוא לא לובש דבר מלבד בגדי הריצה שלו - טייטס שחורים וחולצה עם המספר הסידורי מריצת תל אביב בשנה כלשהי - חם!

פפראצי לוהט של אלון הררי מחליף בגדים אצלי בחדר - חם!

אלון לא בזבז זמן וישב אל מול הקיר שהוקצה במיוחד לפרוייקט הסלבס. הוא בחר את הצבעים היקרים ביותר שמצא ברחבי הפלאצו והתחיל לצייר. כששאלתי אותו מה הוא מצייר הוא ענה: "חכה רגע, כוסאמק."

אלון הררי - "רק עושה את זה" בצבעי שמן יקרים על קיר חדר העבודה שלי

הניחוש שלי היה שהוא עובד על סוג מסויים של שד הומוסקסואל ממאדים עם מגפי בוקרים. את התמונות של היצירה הגמורה נעלה במועד מאוחר יותר - ברגע ששרה, צלמת הבית שלנו שבדיוק עברה לירושלים, תשלח לנו אותם. כמו כן צילומים של זירת הפשע (כמעט בלי שנגעו בה). אנו מקווים לארח עוד סלבים רבים וידועים. למעשה, אם אתם מפורסמים,  נדמה לכם שאתם מפורסמים, אתם רוצים להיות מפורסמים או סתם מתחשק לכם לבוא לצייר על הקירות, דברו איתנו. אנו נדאג לעשות מזה עניין!

 ותזכרו ילדים - תסגרו את החלונות ותנעלו את הדלתות, כי אם לא תהיו טובים הנרקומן האמן יבוא ויקח לכם את הצעצועים! או משהו כזה...

Signing off

יואב "לוחם הפשע המנומנם" טמיר. 

תורי

וובכן, באיחור אופנתי קל נכתב לו הפוסט הראשון שלי, פוסט שתוכנן הלוך ותכנן מספר פעמים במרוצות שלושת השבועות האחרונים. שעוני חורף, דבורים וצרעות, ראשים גלוחים וברווזים מרחפים הם רק חלק מהנושאים שעיטרו את אותם פוסטים שטרם נולדו וכבר מצאו את עצמם בתהום הנשייה של תת המודע. כל שנותר הוא לדחוף את הראש עמוק לישבן ולנבור באני, אני ואני, אמן בתוך עצמו הוא גר.

והמסקנה? לא קל. לא קל בכלל לצייר על קירות, כלומר בגדול, במיוחד לא בצבע. יש שיאמרו שאני מתבכיין, אחרים יצביעו על הסמיכות המחשידה לפוסט החושף את ערוות עצלונתם של מאיירי הבית. אלו וגם אלו צודקים, ואף על פי כן אתכווץ לי בכיסא המפלט בתנוחה עוברית, יד אחת אוחזת בחוזקה בעט של הוואקום, אחותה משפשפת סנטר בין אצבע לאגודל ופי ימלמל "לא קל".

לא קל, לא קל.

הפתרון הנוכחי שגובש להתמודדות עם הבעיה הוא לנסות ולהמציא את עצמי כל פעם מחדש, במודע או שלא. תו הפתיחה שלי דווקא היה מערכה נוספת של שדי החורף, אותם יצורים פרוותיים, מקורננים ומושלדי ראש שנוטים להופיע בעבודותיי בימים חמים מדי, כלומר כל הזמן. אלא שלאחר יותר ממאה כאלו אפילו נפשי המכניסטית חפצה בשינוי מסויים, וחשוב מכך – צעדתי את הצעד הראשון בדרך ונותרתי בחיים לקשקש על כך. אז קשקשתי משהו גדול יותר ואחריו משהו צבעוני יותר ושוב שחורלבנים קטנים בפינת הקיר בחדר כשהחשש עולה והמוטיבציה יורדת וחוזר חלילה.

בימים אלו אני בעיצומה של בניית עיר קטנה ועקומה באחד המסדרונות, וזה המקום לפרסם את ההשראה השבועית האישית שלי ושל הציור הנוכחי, עבודותיו המדהימות של גרגור לאודן הידוע בכינויו World Of Gopher, שגרמו אפילו לפנאט דמויות שכמותי לנסות ולצייר, רחמנא ליצלן, בניינים.

יצורים פרוותיים, מקורננים ומושלדי ראש, שנוטים להופיע בעבודותיי בימים חמים מדי, כלומר כל הזמן.

ולכל אותם אופטימיסטים נצחיים שהחלו להאמין שאני באמת שקוע עד צוואר בהשפרצות קיר פרודוקטיביות, יש לי כמה וכמה דברים לומר לכם: ורוניקה מארס (באשמת אורי ויואב, כמובן), ריצות ואימונים (באשמה קולקטיבית), Amnesia the Dark Descent (באשמתי הבלעדית), לילות כימים ולילות וימים בבתים זרים (כל אחד ואשמתו הוא), יתושים, צרעות ודבורים (באשמת הפלאצו), חוזים ושיחות טלפון מרתיעות (באשמת עירית הערירית - שמבדוי) והזרוע עוד נטויה. או במילים אחרות, מע-כ-ש-י-ו ברצינות... אולי.

ועוד כמה שבועיים:

סרט השבוע: Scott Pilgrim Vs the World (ואף מילה על אקסים וחברות), חווייה מהנה, עשויה לתלפיות ומתובלת בתחושת החמצה מסויימת, בעיקר בסופה.

שיר השבוע: Love Will Tear Us Apart, במקור של  Joy Divisionאבל אני דווקא מתכוון לגרסת הכיסוי שלSwans  שלטעמי עולה על המקור. כאן המקום לציין בזבוז זמן נוסף – שעתיים באתר המשוקץ לעז תוך הלעזת השיר המדובר + שיר נוסף של הקופים הארקטיים (באחריותי הבלעדית בהחלט).

ספר השבוע: האיליאדה של הומרוס בתרגום שאול טשרניחובסקי. באמת!

האיליאדה של הומרוס בתרגום שאול טשרניחובסקי. באמת!
בתמונה: אייאס הגדול ואייאס הקטן, נפשם משתוקקת לתגור מלחמה עם הטרויים.

נו, הבטחתי אני ואפסי עוד וקיימתי. בפעם הבאה קצת יותר מהעולם האמיתי, או לפחות החלק ממנו שמתקיים בתוך גבולות הפלאצו הצרים.

נ.ב: חדי העין ביניכם ודאי הבחינו שבעמוד 'על חברי הפרוייקט', בחלקו של אותו צח כהן ישנה כוכבית (*) בסמוך לצירוף האותיות אק"א. מעצם היותו של המשורר חובב אקרוסטיכונים ידוע, קשה לומר מה בדיוק הייתה כוונתו בצירוף אותיות מסתורי זה. להלן מספר אפשרויות בלתי סבירות:

אפשר קצת אור?

אדם קטן אמונה.
אפרוחים קצרי אברה.
ארטיק קרח? איכס.

הציבור הרחב מוזמן לשלוח הצעות נוספות למייל project.palazz@gmail.com כאשר הטובות שבהן תפורסמנה ותזכנה את שולחיהן באריכות ימים, תהילת עולם ואולי אפילו בפרס נחשק. שנל, יהודים טובים, שנל!

צח כהן, אק"א צ"ח כה"נ

זהירות, אמשך.

Fuck. I'm going to have to earas buy this.

בינתיים אין תמונות ו\או ציורים חדשים, גם בגלל ש(עדיין) אין מצלמה לצלם אותם, וגם בגלל שלא צוירו כאלה.  בימים האחרונים הייתה ירידת מתח בבית. נראה שכל אחד מאיתנו מנסה למצוא סיבות להימנע מלצייר\לכתוב\לצלם או אפילו לבלות זמן בבית. לא נורא. אני בטוח שחודש לפני שנצטרך לעבור נתחיל לעבוד ברצינות. בינתיים, אני מציג לפניכם קצת מהעבודה שלי ברחבי הבית:

זהירות, אמשך!

המדרגות לקומת המרתף רעועות מאוד, בלשון המעטה, וחלקן מטות ליפול. השאלה היא רק מתי, ומי יהיה הקורבן הבר מזל. קיוויתי לרשום את ההזהרה האפקטיבית ביותר אי פעם. אבל אלאס, הדיסלקציה שלי עשתה עלי קונץ שוב ועכשיו קשה להבין מה רשום . אורי ניסה לתקן, אך ללא הצלחה. עכשיו ניתן לחלק את העולם לשני אנשים - אלה שמבינים שרשום "זהירות אמשך" (כלומר: אמא - שלך)  ואלו שעומדים לפני המדרגות, מטים את ראשם ומתחילים לנחש: "זהירות אמשיך?" "זהירות א'משך?" וכו'. אנחנו בעד הקבוצה הראשונה, מן הסתם. באותו הנושא, אני רוצה להודות מקרב לב לאימא של אורי, שעוקבת אחר הבלוג, והטאמבלר, ואמרה עליהם דברים נחמדים כל כך. זיווה, תודה!

 ולבסוף: תובנות מיום המעבר:

Moving is HARD: We have too much stuff

הצהרה זו אינה רק ביקורת חברתית נוקבת, אלא גם חוק טבע ידוע: לזוז זה קשה. בייחוד אם יש לכם הרבה דברים.

זהו לעת עתה. בפעם הבאה יהיו תמונות מגניבות של אומנות מרהיבה. אני עובד קשה על לגרום לצח ולאורי ולהרגיש כמה שיותר רע בנוגע לעצמם עד שיתחילו לצייר. אין כמו כמויות נכבדות של Guilt \ Shame כדי לגרום למיצים היצירתיים לזרום.

יואב, טמיר ב'ט'.  

הסיפור עד כה

אחת מתופעות הלוואי של לגור בתוך פרוייקט אומנות\אינטרנט\נדל"ן היא שאי אפשר שלא לדבר על זה. שזה דבר טוב, כי הרי אנחנו לא עושים את זה בשביל הכיף, אנחנו עושים את זה כדי להתפרסם ולהשיג תהילת אינטרנט. אבל זה נעשה ממש קשה לענות לשאלה "איפה אתה עכשיו?" כשפוגשים אנשים שלא ראית הרבה זמן ברחוב. בדרך כלל אני עונה משהו כמו: "כן... אהם... לא! עברנו דירה. לבית פרטי. כן. זה היה הבית של סבא וסבתא שלי, ועכשיו אנחנו גרים שם. רק לארבעה חודשים, אחרי זה ההורים שלי נכנסים. אנחנו עושים איזה פרויקט. חפש אותנו בפייסבוק!"

שזה הכל טוב ויפה, חוץ מזה שגם פייסבוק לא נותן יותר פרטים או מסביר את הנסיבות בהן עברנו. אז אני חושב שהגיע הזמן שיהיה הסבר מפורט למה בעצם אנחנו עושים פה, למה, כמה זמן, ומה יוצא לנו מזה.

כל מי שמכיר אותי יודע שפעם אמרתי (או קשקשתי, אם אתם יעל) שישנם שני נושאים שאסור לדבר עליהם. שני טאבויים חברתיים, שמי שמעלה אותם בשיחה מסביב לשולחן האוכל או בסלון או במסיבה יש למרוח אותו בזפת, לגלגל אותו בנוצות ולהצעיד אותו במרכז העיר. שני הנושאים האלה הם נדל"ן ואיך להגיע מנקודה א' לנקודה ב': כלומר תנועה. שני נושאים אלה, גרסתי פעם, אינם נושאי שיחה אמיתיים. הם פילרים. נושאים בהם משתמשים כדי לתקשר עם אדם אחר מבלי באמת ליצור שיח או להתעניין באותו אדם. זוהי צורה לדבר מבלי לומר שום דבר. לדבר על מזג אויר זה בסדר, זה מנומס, וזה לא נמשך הרבה זמן. נדל"ן ואיך להגיע מנקודה א' לנקודה ב' מאידך – בנושאים אלה אפשר להמשיך לנצח, מבלי באמת לדעת שום דבר על האדם איתו אתם מדברים. 

צח ואורי מחכים למובילים: כדי להפיג את השתיקה המביכה הם מדברים על איך להגיע מנקודה א' לנקודה ב'. 

מאז הרשימה השתנתה ונדל"ן הפך להיות נושא שמותר לדבר אליו. הבנתי שעבור תל אביבים, נדל"ן זה נושא כאוב וקשור לסנטימנטים אמיתיים, ואין בו כדי לשמור מרחק בין אדם לרעהו, אלא ההפך – כששני אנשים מדסקסים נדל"ן הם משוחחים ברמה האינטימית ביותר שניתן מבלי לגעת אחד בשני במקומות האסורים.

אני מספר את כל זה, כי הפוסט הזה הולך להיות כולו נדל"ן: ראו הוזהרתם.

הכל התחיל עם סוכנת הנדל"ן העשויה ללא חת שלנו: עירית הערירית (שמה האמיתי שמור במערכת. בואו נאמר ששמה האמיתי דומה מאוד ל'עירית', ושיש לנו סיבה להאמין שאין לה אף אחד בחיים). לא שמענו ממנה מהרגע שנתנו לה את הצ'קים לפני שנה, והמשכנו לא לשמוע ממנה עד לתחילת החודש האחרון לחוזה, כשאורי השכיל להרים טלפון למשרד הנדל"ן לשאול אם אנחנו יכולים להמשיך לגור בדירה. עירית אמרה ש"או! בדיוק התכוונתי להתקשר אליכם" ושלא. בעלי הבית החליטו למכור את הדירה ויש לנו חודש לצאת.

זה היה נחמד מצידה. האמת, היינו צריכים לדעת שהרומן עם הדירה יהיה קצר כשבחתימת החוזה עירית התעקשה למחוק את הסעיף שעוסק באופציה להישאר. כנראה שהם ידעו עוד אז, אבל שמרו את זה לעצמם.

הלב שלי נשבר. ממש אהבתי את הדירה הישנה. היה לנו סלון גדול, כבר התרגלתי לחדר שלי, עם החלון האחד, הדלת שנסגרת והקירות שמגיעים עד התקרה ויוצרים אווירת פרטיות כמעט אמיתית. נהנתי מהאויר הנעים, אור השמש בימי שבת בצהריים ואפילו כבר התרגלתי לאנשים עם מכונות הרעש שגזמו שום דבר מתחת לחלון שלי בשמונה בבוקר כל שני וחמישי. שנה פשוט לא הספיקה. סתם ככה לקום וללכת נראה אכזרי.

הסלון בדירה הקודמת: אור שמש ואויר נעים.

היינו צריכים מקום לגור. התכוונו לחפש דירה כמו אחד האדם. כבר באותו היום, לב שבור או לא, הדלקנו את האינטרנט והתחלנו להרים טלפונים. כמה ימים לאחר מכן סיפרתי לאמא שלי שאנחנו מחפשים דירה. היא מחאה כף ואמרה: "אח! למה שלא תעברו לפלאצו?"

מן הסתם היא לא קראה לבית פלאצו. היא גם לא מחאה כף, ואני די בטוח שלא אמרה "אח." אבל זה היה רעיון ממש טוב וממש התלהבנו ממנו. רציתי להעביר את התחושה, והרגשתי שמחיאת כף וקריאת "אח" יעשו זאת.

באותו הזמן הורי (להלן "הפטרונים") היו בתהליכים לפנות את הדיירת (להלן "האישה ההיא") מהבית של סבא וסבתא שלי (להלן: "הפלאצו"). אני לא אכנס לפרטים, אבל מספיק לומר שהיא שכרה את הבית במשך יותר מעשר שנים עבור שכירות מצחיקה בהתחשב בסוג הנכס: בית צמוד קרקע ברחוב עורפי בצפון הישן של תל אביב. בזמנו ההורים שלי חיפשו מישהי שתיכנס פנימה ותיעשה סדר במקום על חשבונה בלי לשאול שאלות. מאז הם היו בעלי בית אדיבים. עכשיו, כשפתאום אבא שלי החליט שהוא רוצה את בית הוריו בחזרה, האשה ההיא לא ראתה את זה בעין יפה ועשתה להם את המוות. להוציא אותה היה כרוך במכתבים רשמיים, צווים משפטיים ועורכי דין הלוך ושוב. המאבק ניטש במשך שנה וחצי, שבסופו אנחנו ניצחנו והצלחנו להוציא את הכלבה... סליחה, האישה ההיא, החוצה. באותו הזמן היו לי רגשות מעורבים כלפי כל הסיפור. למרות שמעולם לא פגשתי אותה, ואמנם רציתי שהיא תצא, ושההורים שלי ישכירו את המקום וירוויחו הרבה כסף כדי שיוכלו לתת אותו לי, אך מצד שני ידעתי איך זה מרגיש שבעלי בית מחליטים למכור את הנכס שלהם כדי להרוויח כסף מבלי להתחשב בדיירים המסכנים שכנראה לעולם לא יהיו בעלי דירה. (ובבעלי בית אני מתכוון לצרפתים שהשכירו לנו את הדירה בלבד, כמובן). כך שמצד אחד, כשאח שלי דיבר בגנות האשה ההיא, ועל איך הוא הולך להיכנס בה ולעשות לה את המוות אמרתי "כן! כנס בה!" והטחתי את אגרופי בשולחן. אך מצד שני ריחמתי עליה, כי ריחמתי על עצמי. לא רציתי לחפש דירה אחרת. ולא רציתי להיות בצד הלא נכון כשאח שלי נכנס למוד כריש נדל"ן.

זה מה שעשה את הרעיון לעבור לגור בפלאצו מרגש כל כך: לא היינו צריכים למצוא דירה. התזמון היה מושלם. הדיירת בדיוק יצאה, וההורים שלי היו צריכים מישהו שיגור בנכס עד שהם יתחילו לשפץ לפני שהם עוברים פנימה. הרעיון היה שאני, אורי וצח (להלן "החבר'ה") נעבור פנימה לתקופה של עד חצי שנה ונשלם את אותו שכר הדירה כמו על הדירה הקודמת, רק שנחייה בבית פרטי עם שתי קומות. דבר זה יאפשר לנו לצאת ממחזור הדירות בתקופת הקיץ ושהות לחפש דירה שבאמת מוצאת חן בעינינו. בנחת ומבלי להתפשר על מה שיש.

זה היה לפני שראינו את המקום. לא ראיתי את המקום כבר אחת עשרה שנה, ידעתי שהיא שינתה אותו, אבל כמה גרוע זה יכול כבר להיות?

קומת המרתף: כמה גרוע זה יכול להיות?

המקום היה חורבה. האישה הזאת גרה בבית הזה אחד עשרה שנים עם ארבעה ילדים, אך לאף אחד מהחדרים אין דלתות או קירות שמגיעים עד לתקרה. החדר היחיד עם סוג של פרטיות היה חדר השינה שלה. את המחסן למטה היא פינתה, כחלק מההסכם עם ההורים שלי. אך היא הפכה את החלל לגן ילדים, והחלל העגום עדיין היה רווי סירחון של ילדים מפגרים. אני מרחם על הילדים שאיבדו את הילדות שלהם למרתף הזה. את החדר שפעם היה מטבח היא פתחה והפכה לחדר (נוסף) ללא קיר. המטבח היחיד היה למטה, בגן הילדים, וכל מה שנשאר ממנו היו שני ברזים, מתקן ליבוש כלים, ופלטת שיש גדולה ומפחידה, שכנראה שימשה לרציחת ילדים אוטיסטים והאכלתם לחזירים המפגרים שהיא החזיקה במחסן.

פלטת השיש עליה על פי החשד נרצחו ילדים אוטיסטים וניתנו למאכל לחזירים המפגרים במחסן.

המחסן בו על פי החשד הוחזקו החזירים המפגרים בהם האכילו את הילדים האוטיסטים. 

המקום לא ראוי למגורי אדם. לא באמת. הדילמה הייתה בין לעבור לגור בדירה אמיתית, עם דלתות, קירות, פרטיות ומקום לאונן בו בבטחה, אך עם שכר דירה ובלי רשות להשחית את הקירות כתאוות נפשנו, ללגור ללא שכר דירה בחורבה של בית אכול עכבישים, בלי פרטיות, אך עם הזדמנות לעשות משהו אדיר. 


כך נולד פרויקט פלאצו. אם החיים נותנים לך לימון, תעשה לימונדה. אם אנחנו הולכים לגור בחורבה מוזרה ומפחידה, לפחות נעשה מזה תערוכה. הפטרונים של הבית, ההורים שלי, היו אפילו יותר נלהבים מהרעיון ממני. ומה איכפת להם? במילא כשהם נכנסים הם מחריבים הכל. 


החלטנו שהקומה העליונה תשמש למגורים ולעבודה. אני לקחתי את החדר המערבי, עם חלון גדול דרכו נכנסים צרעות, דבורים, יונים חתולים וזאבים השכם והערב. אורי לקח את החדר ליד הכניסה, שפעם היה המטבח, ושם וילונות במקום קירות. כך שהוא פשוט יצטרך להתרגל לאונן בחצר, כורע ברך בפינה ליד בלוני הגז, ולבכות. צח קיבל את החדר היחיד עם פרטיות, עם הדלת והקירות, כי הוא היחיד עם חברה אמיתית. לא שהוא אי פעם מביא אותה לפלאצו. הוא מתבייש בנו ובדרך בה אנו חיים.

יצטרך להתרגל לאונן בחצר, בכריעה בפינה ליד בלוני הגז, ולבכות.

זה הסיפור המלא על איך ולמה הגענו לגור בפלאצו. כמו שרותי אומרת: אי אפשר לעבור דירה היום מבלי לעשות מזה תערוכה. פעם הבאה אסביר מהיא הדרך הטובה ביותר להגיע לפלאצו עם אוטו אם אתם מגיעים מהצפון, ואולי אפילו כמה עדכונים אקטואליים. אם אתם רוצים לדעת מה באמת קורה בבית, מבחינת הציורים והאומנות, לכו לטאמבלר. 

לזוז זה קשה.

יואב "חמש שעות לפוסט" טמיר. 

פרויקט פלאצו יוצא לדרך

פוסט ראשון לפרוייקט פלאצו!

בשעה טובה ומוצלחת אנו גאים להציג את השקתו של הפוסט הראשון של הפרוייקט.

עברו כמעט שלושה שבועות מאז שעברנו לפלאצו, ובעוד שני אמני הבית, אורי וצח, עשו חיל ולא שלושה ימים לאחר המעבר התחילו לעשות את הדבר לשמו עברנו לגור בחורבת העכבישים הזו, אני עשיתי כמיטב יכולתי להימנע מלמלא את התפקיד האחד שניתן לי בתור הדייר שלא יודע לצייר, אך הוריו הם בעלי הנכס: לכתוב את הבלוג.

דיירי הפלאצו הגאים. ברקע: הפלאצו. טריילר טראש סוג א'. 

אבל אי אפשר לדחות זאת יותר! אורי וצח התחילו לעבוד על הקירות כבר בלילה בו סיימנו לנקות את הקומה העליונה, מה שממש הרשים אותי, כי הייתי משוכנע שייקח להם שבוע או שניים להתחמם, ושאני אצטרך לנג'ס להם להתחיל לעבוד. אבל לאו! ברגע שפרקנו את הארגזים ואכסנו את כל הזבל שלנו במחסן, הם קנו טושים וצבעים וקפצו על הקירות כמו קופים מרוחים בדבק פלסטי. אורי פשוט שם טוש על קיר והתחיל לעשות עיגולים וצח התיישב במזרחית על הרצפה וערם גולגולות על עמוד. אני הסתובבתי להם בין הרגליים עם מצלמה והסרטתי אותם. רוב העבודה נעשתה בעירום חלקי בזמן ששהאזנו לרשת גימל. ניסיתי לגרום להם להתנשק אבל הם סירבו. את כל זה ניתן לראות פה.

צח מתחיל מהתחתית.

אורי עושה עיגולים.

בינתיים העבודה מתקדמת בצעדי ענק. לא כמוני, אורי וצח עובדים על הקיר כמעט כל יום. טוב, בעיקר אורי, כי צח בורח כל הזמן לבית של חברה שלו או להורים בצפון. אורי כבר מאיים להשתלט על כל הבית עם העיגולים שלו ולא להשאיר לצח כלום, ובקצב הנוכחי זה עלול לקרות. כדי לשמור על שלום בית החלטנו לחלק את הקירות וואחי וואחי, שווה בשווה, בין שני האמנים. הנה כמה מן הדברים שצוירו בינתיים:

חתול נפולאון. הציור הראשון של אורי.

ערימת הגולגולות. הציור הראשון של צח.

תמונות נוספות אפשר (וצריך) למצוא בטאמבלר של הפרויקט כאן. את הבלוג אני מקווה לעדכן כל שלושה - ארבעה ימים. אם כי סביר להניח שבעיקר אעסוק בחוויות ילדות שלי, רוחות רפאים של ילדים אוטיסטים או מפגרים ובמנהגי האוננות שלי ושל אורי (את של צח אני לא מכיר, אבל אם אגלה משהו אספר לכם). בעצם, סביר להניח שבעיקר אדבר על אוננות. אבל אל תדאגו, בנושא זה לא יהיו תמונות. את חלק מהתמונות, אגב, מצלמת שרה לוי המאוד מוכשרת, שעוד מעט עוברת לירושלים.

מקווה שתהנו. פוסט ראשון לפלאצו FTW!

יואב "ההוא" טמיר.