ביום שישי לפני שבועיים (בערך לפני הפעם האחרונה שכתבתי פוסט) הלכתי לפגישה המשפחתית השבועית אצל אחי בקריית אונו. בשלב מסויים של הפגישה ישבתי על השטיח לשחק טאקי עם שני האחיינים שלי - אחיין ואחיינית, הוא בן חמש (גיב אור טייק) והיא בת שמונה.
אחרי שני סיבובים החליטו השניים שנמאס להם. היא הלכה לשחק עם כדור מתנפח (שהביא לבסוף לתקיפתה על ידי החתול ודרמה מאוד גדולה) והוא החליט שהוא רוצה לצייר, והזמין אותי לצייר איתו.
"טוב." אמרתי.
הוא הוציא את הטושים והדפים, הגיש לי דף A4, העביר אותי סדנא קצרה על כל טוש וצבעו ואמר: "תצייר."
"מה מציירים?" שאלתי אותו.
"פשוט תצייר." הוא אמר לי. קצת מאבד סבלנות. הוא כבר היה עסוק בציור עיגולים על הדף בטוש שחור. לקחתי גם כן טוש, ורציתי לצייר איתו על הדף, אבל לא יכולתי. פשוט לא ידעתי מה אני רוצה לצייר. פניתי אל האחיין שלי בן החמש:
"מה אתה מצייר?"
"אני מצייר פרפר!" הוא הודיע בגאווה. על הדף היו כמה עיגולים, עוד עיגול אליפטי יותר ושני קווים - מה שהיה ללא צל של ספק סוג של פרפר.
"לא, אני מתכוון, איך אתה יודע מה אתה הולך לצייר? אני לא יודע מה לצייר."
"פשוט תצייר!" הוא צעק עלי, הפעם מאבד את סבלנותו לחלוטין.
עשיתי כמצוותו. זכרתי שבתור ילד אהבתי לצייר רובוטים. ציירתי רובוט, התחלתי עם הרגליים ועשיתי את דרכי מעלה לאגן, גוף וראש. אך אבוי, יצא לי חייל. החלטתי שאני חוזר לטיפול. איך ייתכן שהדבר הראשון שיוצא לי כשאני מנסה לצייר אינטואטיבית, זה חייל?
"יופי! איזה ציור יפה!" האחיין שלי צעק עלי. אבל ידעתי שהוא סתם אומר. הוא מנסה לגרום לי להרגיש טוב. הוא מתנשא מעלי.
אחרי שהתחממתי קצת התחלתי לצייר משהו שחלמתי עליו, ויצא לי משהו אחר לחלוטין, אבל דווקא די יפה. הרגשתי מספיק בטוח בעצמי כדי לומר לאבא שלי לשבת לצייר איתנו, וכשהוא התלונן שאינו יודע מה לצייר כבר ידעתי לצעוק עליו: "פשוט תצייר!"
בסוף הערב נתלו בגאווה הציורים שלי, יחד עם אלה של אחייני בן החמש, על המקרר במטבחו של אחי הבכור. ככל שאני יודע הם עדיין נמצאים שם.
המסקנה המתבקשת היא ישנה נושנה וידועה לכל: מבגורים איבדו את היצרתיות הילדותית שלהם. ככה זה עם הגיל. אנחנו פשוט לא מסוגלים לצייר יותר.
אני לא מסכים. אני חושב שאנחנו לא רוצים לצייר יותר.
אותו הדבר תקף ללגו. בתור ילד הייתי מבלה שעות בבחישה בקדירת אבני לגו עצומה במטרה לבנות משהו שהייתי ממציא. ניסתי לעשות את אותו הדבר לפני כשנה בערך והשתעממתי תוך שניה.
לא איבדנו את היצירתיות שלנו (אני צריך לסייג את זה: אני לא איבדתי, אם כי אני מניח שישנם כמה נוספים, אפילו אם אחד או שניים, שחולקים עימי את הסנטימנט). איבדנו את הרצון לעשות דברים לשם עשייתם. אנו מורגלים לקבל תמורה חומרית ליצירה שלנו, לעבודה שלנו: בין אם זה כסף או אפילו יוקרה. שכחנו למה כדאי לצייר או לכתוב או לרקוד או וואטאבר מלכתחילה - כי זה מגניב וממש כיף. אני חייב לומר שהייתי גאה מאוד בציור שהוצאתי תחת ידי באותו ערב, אפילו אם הוא היה של חייל (ועכשיו אני צריך ללכת לברר מה צה"ל עשה לי בשלוש שנים האלו).
יותר מכל דבר אחר, איבדנו את הלגיטימציה לעשייה.
הנקודה היא שאני לא יכול להאשים את אורי ואת צח יותר מדי בכך שהם לא מציירים. אני יודע כמה זה קשה. אני יודע כמה זה קשה לכתוב משהו אפילו אם אני יודע שאקבל תמורה כלשהי (למרות שאפשר לטעון שבגלל זה קשה לכתוב דברים כמו עבודות, תיזות וכו'. ציון, או אפילו תשלום כספי פשוט לא שווים את הטרחה). למרות שיש לומר שאורי בעצם כן מצייר, אז למעשה אני רק לא מאשים את צח. אין דבר קשה יותר לאנשים כמותינו (אורי, צח ואנוכי, וכל קוראי הפוסט הזה, סביר להניח) מאשר לעשות משהו יצירתי לשם דבר, מלבד, אולי, כריית פחם.
נשארו לנו פחות מחודשיים להשלים את העבודה על הבית, ואנחנו way behind schedule. בקרוב נקים מועצת דיירים כדי למצוא דרכים להינצל מהתסבוכת. אחת הדרכים המוצעות (על ידי) היא לעשות מונטאג' בו אנו עובדים נורא חזק, עוברים הייז אנד לואז ואז מסיימים ברגע האחרון והפרוייטק הופך להצלחה מסחררת.
דרך נוספת היא להזמין אנשים אחרים שיבואו לעשות את העבודה במקומנו.
Any takers?
יואב "תראו איזה ציור יפה עשיתי" טמיר.
אחרי שני סיבובים החליטו השניים שנמאס להם. היא הלכה לשחק עם כדור מתנפח (שהביא לבסוף לתקיפתה על ידי החתול ודרמה מאוד גדולה) והוא החליט שהוא רוצה לצייר, והזמין אותי לצייר איתו.
"טוב." אמרתי.
הוא הוציא את הטושים והדפים, הגיש לי דף A4, העביר אותי סדנא קצרה על כל טוש וצבעו ואמר: "תצייר."
"מה מציירים?" שאלתי אותו.
"פשוט תצייר." הוא אמר לי. קצת מאבד סבלנות. הוא כבר היה עסוק בציור עיגולים על הדף בטוש שחור. לקחתי גם כן טוש, ורציתי לצייר איתו על הדף, אבל לא יכולתי. פשוט לא ידעתי מה אני רוצה לצייר. פניתי אל האחיין שלי בן החמש:
"מה אתה מצייר?"
"אני מצייר פרפר!" הוא הודיע בגאווה. על הדף היו כמה עיגולים, עוד עיגול אליפטי יותר ושני קווים - מה שהיה ללא צל של ספק סוג של פרפר.
"לא, אני מתכוון, איך אתה יודע מה אתה הולך לצייר? אני לא יודע מה לצייר."
"פשוט תצייר!" הוא צעק עלי, הפעם מאבד את סבלנותו לחלוטין.
עשיתי כמצוותו. זכרתי שבתור ילד אהבתי לצייר רובוטים. ציירתי רובוט, התחלתי עם הרגליים ועשיתי את דרכי מעלה לאגן, גוף וראש. אך אבוי, יצא לי חייל. החלטתי שאני חוזר לטיפול. איך ייתכן שהדבר הראשון שיוצא לי כשאני מנסה לצייר אינטואטיבית, זה חייל?
"יופי! איזה ציור יפה!" האחיין שלי צעק עלי. אבל ידעתי שהוא סתם אומר. הוא מנסה לגרום לי להרגיש טוב. הוא מתנשא מעלי.
אחרי שהתחממתי קצת התחלתי לצייר משהו שחלמתי עליו, ויצא לי משהו אחר לחלוטין, אבל דווקא די יפה. הרגשתי מספיק בטוח בעצמי כדי לומר לאבא שלי לשבת לצייר איתנו, וכשהוא התלונן שאינו יודע מה לצייר כבר ידעתי לצעוק עליו: "פשוט תצייר!"
בסוף הערב נתלו בגאווה הציורים שלי, יחד עם אלה של אחייני בן החמש, על המקרר במטבחו של אחי הבכור. ככל שאני יודע הם עדיין נמצאים שם.
המסקנה המתבקשת היא ישנה נושנה וידועה לכל: מבגורים איבדו את היצרתיות הילדותית שלהם. ככה זה עם הגיל. אנחנו פשוט לא מסוגלים לצייר יותר.
אני לא מסכים. אני חושב שאנחנו לא רוצים לצייר יותר.
אותו הדבר תקף ללגו. בתור ילד הייתי מבלה שעות בבחישה בקדירת אבני לגו עצומה במטרה לבנות משהו שהייתי ממציא. ניסתי לעשות את אותו הדבר לפני כשנה בערך והשתעממתי תוך שניה.
לא איבדנו את היצירתיות שלנו (אני צריך לסייג את זה: אני לא איבדתי, אם כי אני מניח שישנם כמה נוספים, אפילו אם אחד או שניים, שחולקים עימי את הסנטימנט). איבדנו את הרצון לעשות דברים לשם עשייתם. אנו מורגלים לקבל תמורה חומרית ליצירה שלנו, לעבודה שלנו: בין אם זה כסף או אפילו יוקרה. שכחנו למה כדאי לצייר או לכתוב או לרקוד או וואטאבר מלכתחילה - כי זה מגניב וממש כיף. אני חייב לומר שהייתי גאה מאוד בציור שהוצאתי תחת ידי באותו ערב, אפילו אם הוא היה של חייל (ועכשיו אני צריך ללכת לברר מה צה"ל עשה לי בשלוש שנים האלו).
יותר מכל דבר אחר, איבדנו את הלגיטימציה לעשייה.
הנקודה היא שאני לא יכול להאשים את אורי ואת צח יותר מדי בכך שהם לא מציירים. אני יודע כמה זה קשה. אני יודע כמה זה קשה לכתוב משהו אפילו אם אני יודע שאקבל תמורה כלשהי (למרות שאפשר לטעון שבגלל זה קשה לכתוב דברים כמו עבודות, תיזות וכו'. ציון, או אפילו תשלום כספי פשוט לא שווים את הטרחה). למרות שיש לומר שאורי בעצם כן מצייר, אז למעשה אני רק לא מאשים את צח. אין דבר קשה יותר לאנשים כמותינו (אורי, צח ואנוכי, וכל קוראי הפוסט הזה, סביר להניח) מאשר לעשות משהו יצירתי לשם דבר, מלבד, אולי, כריית פחם.
נשארו לנו פחות מחודשיים להשלים את העבודה על הבית, ואנחנו way behind schedule. בקרוב נקים מועצת דיירים כדי למצוא דרכים להינצל מהתסבוכת. אחת הדרכים המוצעות (על ידי) היא לעשות מונטאג' בו אנו עובדים נורא חזק, עוברים הייז אנד לואז ואז מסיימים ברגע האחרון והפרוייטק הופך להצלחה מסחררת.
דרך נוספת היא להזמין אנשים אחרים שיבואו לעשות את העבודה במקומנו.
Any takers?
יואב "תראו איזה ציור יפה עשיתי" טמיר.
