פלאצו האימים

את הפוסט לפני זה האחרון כתבתי ביום שבת אחר הצהריים, כשהשמש זרחה ורוח נעימה נשבה. דיברתי על כמה יפה ופסטורלי יכול להיות פה בפלאצו. הפעם אני כותב את הפוסט באחת בלילה, ואני הולך להסביר מדוע יכול להיות מפחיד נורא כאן בפלאצו.

טוב. אולי לא מפחיד נורא. רק מפחיד קצת.

הפלאצו - מפחיד נורא.

קודם כל אתוודה ואומר שאני עדיין מפחד מהחושך, ומלהיות לבד (ומסרטי אימה, אך זה לא קשור לעניין). כשאני לבד, או במקום חשוך (לאו דווקא לבד) הדמיון שלי משחק איתי משחקים ומראה לי דברים שאני לאו דווקא רוצה לראות. אני מאמין שזה קורה לכולם בצורה כזו או אחרת. כשהייתי קטן הייתי רואה מפלצות מאחורי כל עץ, מאחורי כל הגה של מכונית חונה ומאחורי הגב שלי בדרכי הביתה לבדי מבית חבר בתשע בערב. 

הפחד הזה, כאמור, לא ממש עבר. כשאבא שלי ואני הבאנו את המטבח לבית, כשבועיים לפני שעברנו, הגענו לבית מאוחר והיה חשוך. התכוונו להוריד את חלקי המטבח למטה למרתף. הבית היה נטוש, וכשנכנסו לחניה יכולתי לראות את רוח הרפאים של המצב רוח המעפן של סבא שלי מרחפת בחשיכת החלון הקדמי, מעל פיר המדרגות, ומחייכת אלינו, תוך כדי שהיא זוהרת באור נגה. אבא שלי, מן הסתם, לא ראה אותה. ניסיתי לשכנע אותו שנניח את החלקים בכניסה ונחזור להוריד אותם בבוקר, באור, באמתלה שזה מסוכן לרדת במדרגות עם דברים כבדים כל כך בחושך, ושאף אחד לא ייקח אותם בכל מקרה. אך אבי לא נענה להפצרותיי. 

"שטויות. נוריד אותם עכשיו צ'יק צ'ק." 

וכך עשינו. אבא הרים את השאלטר והדליק את האור למטה, אז זה לא היה כל כך גרוע. אך בכל זאת - כל פעם שהוא עלה למעלה והשאיר אותי לבד ציפיתי לפגוש ברוח הרפאים הזו, שמן הסתם ריחפה מרחק מה מאחורי גבי כל זמן שהייתי לבד. יכולתי להרגיש בה.

סיימנו להוריד את חלקי המטבח ללא תקריות. בזמן שאבא כיבה את האורות למטה נכנסתי לתוך הבית לשטוף ידיים. בבית עצמו לא היו אורות, בגלל שכל הנורות היו שרופות, אז שטפתי ידיים בחושך. רציתי גם לשטוף פנים, אך לא הייתי משוכנע לחלוטין שמהברז לא זורם דם במקום מים, והחלטתי שלא. לא רציתי לצאת החוצה ולפגוש את אבא כשפני מגואלות בדם. הוא עלול להיבהל. 

אך יש לומר משהו לגבי הפחד הזה מהחושך - הוא מגלה את עצמו רק במקומות מוכרים, בדרך כלל מחוזות ילדות. זה לא שאני באמת מפחד מהחושך, אלא אני עדיין זוכר את הפחד שחשתי במקומות האלו בתור ילד קטן. המפלצות הן לוקליות, והן נשארו בדיוק איפה שהנחתי אותן.  

החצר האחורית של הפלאצו היה אחד המקומות המפחידים ביותר שהכרתי. בתור ילד לא הייתי יורד לשם. המרתף היה מלא זבל וחומר בניה עד התקרה, כך שלא הייתה סיבה. כשיצאנו מבית סבא וסבתא בסוף הביקור השבועי היה חשוך, ובירידה לחצר לא היה אור, ורק עטלף היה עושה רונדלים בין החשיכה של החלק האחורי של הבית ובין עץ הלימון מול הכניסה - והפחיד אותי נורא. 

חור חשוך ומאיים.

הקרוב ביותר שאי פעם הגעתי לחצר האחורית (שאני זוכר) היה להסתכל למטה מהמרפסת, וגם את זה לא עשיתי הרבה, כי פחדתי מהעטלף. החצר האחורית, או יותר נכון הגישה אליה, הייתה חור חשוך ומאיים למקום שחור ומלא בדברים שהשטן לא ברא - אלא רק דמיונו הקודר של ילד קטן.

מקום שחור ומלא בדברים.

ועכשיו - עכשיו גילינו שכל רעש מהרחוב נשמע כאילו הוא מגיע מתוך הבית. אחרי שכבר פרצו פנימה אנחנו אף פעם לא בטוחים במאה אחוז שמישהו לא מסתובב לנו בקומה למעלה בזמן שאנו יושבים במרתף. וכן, כשאני נשאר לבד בבית אני עדיין מצפה למצוא את רוח הרפאים הזאת מאחורי הגב שלי, רק מחכה שאסתובב. 

אבל אנחנו עושים דברים כדי ללחום בתחושת חוסר הביטחון. בפוסט הקודם סיפרתי כיצד הצבתי את  דינוזאור! בכניסה לבית בתור דחליל, כדי לשמור עלינו ולהבריח את הכלב שמחרבן שם כל הזמן. ובכן, הניסוי עבד: דינוזאור! נחטף! עוד באותו היום. הנחתי אותו במקומו בשעות הצהריים המוקדמות, ובערב, כשהג'יפ של אבא נכנס לחניה הוא כבר לא היה שם. בתחילה חשבתי שהוא נדרס. אך בדיקה מאוחרת גילתה שהוא פשוט נעלם. מסתבר שמישהו עובר ולוקח דברים מהחצר הקדמית שלנו. פעם הבאה אני משאיר לו את כדור! ואחרי זה... משהו אחר! יש ערימה של צעצועים בחצר האחורית שהוא יכול לקבל. מעניין אם הוא ייקח כל מה שנשאיר שם. 

דינוזאור! על המשמר - שעות הצהריים המוקדמות.

ורק כדי לא להשאיר את הרושם שהפלאצו מלא במפלצות, פורצים וחוטפי צעצועים - הנה תמונה של אחד משני החתולים שמסתובבים בחצרות ביתנו. סביר להניח שהוא היה כאן לפנינו, ונראה שלא מוצא חן בעיניו שפלשנו כך לטריטוריה שלו.

ובכן - באסה חתול! 

באסה! חתול.

עד כאן.

יואב "bumps into things in the night" טמיר.