בין שתי ערים

שלשום, מתוך פרץ ספונטניות שלא נראה כדוגמתו מאז אף פעם, אורי ואני פגשנו את יעל לוי ולחלוטין נסענו עד לירושלים בעשר בלילה כדי לנכוח במסיבת חימום הבית של שרה לוי. כאמור, שרה עברה לפני כשבועיים (אני חושב) ללמוד צילום בבצלאל ואנחנו החלטנו לגרום לכל שאר החברים שלנו להיראות רע על ידי כך שנטרח ונבוא למסיבה שלה, אליה היא הזמינה אותנו בפה מלא יותר מפעם אחת.

בכל מקרה, בנסיעה יעל סיפרה לנו שהיא שלחה את הגרסה האחרונה של התזה למנחה שלה, ועכשיו, גם כן בפעם הראשונה מאז אף פעם, יש לה זמן חופשי, והיא נהנית מלהעביר אותו בקריאת ספרים וצפיה בדברים טפשיים בטלויזיה. היא סיפרה שבזמן התזה, כל פעם לאחר שהגישה חלק מהעבודה  הייתה צריכה לכתוב את השאר, כך שלא היה לה רגע בו לא עבדה, או הרגישה שהיא צריכה לעבוד, או חשבה על העבודה. בימים אלה, היא אמרה, היא ממש נהנית מלבזבז את הזמן ולא להיות פרודוקטיבית. 

ואז היא שאלה אותנו: "ואיך מתקדם הפרויקט?"

ואנחנו ענינו ללא היסוס: "אנחנו לא רוצים לדבר על זה."

"חוץ מזה שזה סיוט וחרא - זה בסדר."

כולנו צחקנו בקול רם והפרענו את מנוחתם של נוסעי האוטובוס האחרים. אבל משהו בליבי נחמץ. לזה הגיעו מאמצי השיווק האימתניים של פרויקט הזה: "אנחנו לא רוצים לדבר על זה." 

אני חושב שאורי סיכם את החוויה באופן הממצה ביותר כשהוא אמר ש: "חוץ מזה שזה סיוט וחרא - זה בסדר." 

אז הסברנו לה שהבעיה היא לא בכך שאין דלתות, קירות, פרטיות ושאנו ננשכים על ידי חיות טרף כל לילה. הבעיה היא גם לא שאנשים זרים מוצאים את דרכם לחצר ולתוך חדר השינה שלי ועוזרים לעצמם למצלמות ומריצות, אלא שאנחנו כולנו כבר רוצים לגור בבית אמיתי בו לא נהיה מוקפים על ידי הדחיינות שלנו עשרים וארבע שעות ביממה. כל בוקר כשאנו פוקחים את העיניים אנו ניצבים מול העבודה ומול העובדה שאנחנו לא עושים אותה.

כמו לגור בתוך עבודה סמינריונית.

זה כמו לגור בתוך עבודה סמינריונית, או פרויקט גמר, ובמקום להיות מסוגלים לדחוק את קיומה לשולי ההכרה, היא ניצבת שם כל הזמן. היא היא המקום בו אנו חיים. 

אז זה באסה. ולכן אני מבין את הצורך שלנו להימלט מהפלאצו לכמה זמן שרק אפשר, כל זמן שרק אפשר. אני מבין מדוע אני מוצא כל תירוץ לא להיות בבית, וגם הנסיעה הספונטנית לירושלים נראית פחות ספונטנית באור זה. ישנו משפט שאני אוהב, אך איני זוכר איפה קראתי אותו, שאומר ש"דחיינות היא חלק מהתהליך היצירתי"* ויעל אמרה נכון כשסיפקה באדיבותה תירוצים עבור עצלנותנו ואמרה שלפעמים צריך להתרחק מהעבודה כמה שיותר, רק כדי לחזור אליה בכוחות מחודשים.

כך שבכל זאת, עם כל הבאסה וירידת המתח, עם כל תחושת המעפניות -  עוד ארבעה חודשים כשהפרויקט יהיה תם ונשלם ואנו נחייה בדירה שאינה דורשת יצירתיות עבור שכר דירה אלא רק כסף, כמו דירה אמיתית -   גם המעפן הזה יראה די מגניב, יחסית למעפנים אחרים.

"לא רוצים לדבר על זה"

כשזה נאמר: קבענו דד ליין לסוף העבודה על הפלאצו. עד הראשון לינואר הקירות צריכים להיות מכוסים בצבע, בדרך אחת או אחרת. עכשיו כשיש תאריך סיום אנו באמת נפסיק לבזבז זמן ונתחיל לעבוד. אבל באמת. מיד אחרי שנשיג מישהו עם מצלמה, נשתה איזה קפה, ואולי נכין ארוחת ערב. אחרי הכל, אנחנו לא רוצים לעבוד על בטן ריקה. 

לחדשות נוספות: אלבום השבוע הוא עדיין רדיו. עדיין 106. והפעם התכנית פרה אחת פחות שמספקת הרבה מאוד מוזיקה נעימה בזמן כתיבת פוסט זה ביום שבת בערב.

בימים אלה אני עובד על תכנית ללכוד את האיש שמגיע לחצר ולוקח דברים. אני מתכוון להעמיד דחליל בדמות דינוזאור!בחצר הקדמית בתור פיתיון. כשהגנב יבוא לקחת את הדינוזאור הנאה הזה אני ארה בו עם רובה הפילים שלי**. בנוסף, אני מקווה שנוכחותו של דינזאור! תעזור להרתיע את הכלב שמחרבן לנו בחצר כל הזמן. בפוסטים הבאים אעלה עדכונים בנוגע להצלחתה של התכנית.

יהיה שלום

יואב "רק עוד חמש דקות" טמיר. 

*מתוך It's a Bird ע"פ Steven T. Seagle
** דרוש רובה פילים.