הסיפור עד כה

אחת מתופעות הלוואי של לגור בתוך פרוייקט אומנות\אינטרנט\נדל"ן היא שאי אפשר שלא לדבר על זה. שזה דבר טוב, כי הרי אנחנו לא עושים את זה בשביל הכיף, אנחנו עושים את זה כדי להתפרסם ולהשיג תהילת אינטרנט. אבל זה נעשה ממש קשה לענות לשאלה "איפה אתה עכשיו?" כשפוגשים אנשים שלא ראית הרבה זמן ברחוב. בדרך כלל אני עונה משהו כמו: "כן... אהם... לא! עברנו דירה. לבית פרטי. כן. זה היה הבית של סבא וסבתא שלי, ועכשיו אנחנו גרים שם. רק לארבעה חודשים, אחרי זה ההורים שלי נכנסים. אנחנו עושים איזה פרויקט. חפש אותנו בפייסבוק!"

שזה הכל טוב ויפה, חוץ מזה שגם פייסבוק לא נותן יותר פרטים או מסביר את הנסיבות בהן עברנו. אז אני חושב שהגיע הזמן שיהיה הסבר מפורט למה בעצם אנחנו עושים פה, למה, כמה זמן, ומה יוצא לנו מזה.

כל מי שמכיר אותי יודע שפעם אמרתי (או קשקשתי, אם אתם יעל) שישנם שני נושאים שאסור לדבר עליהם. שני טאבויים חברתיים, שמי שמעלה אותם בשיחה מסביב לשולחן האוכל או בסלון או במסיבה יש למרוח אותו בזפת, לגלגל אותו בנוצות ולהצעיד אותו במרכז העיר. שני הנושאים האלה הם נדל"ן ואיך להגיע מנקודה א' לנקודה ב': כלומר תנועה. שני נושאים אלה, גרסתי פעם, אינם נושאי שיחה אמיתיים. הם פילרים. נושאים בהם משתמשים כדי לתקשר עם אדם אחר מבלי באמת ליצור שיח או להתעניין באותו אדם. זוהי צורה לדבר מבלי לומר שום דבר. לדבר על מזג אויר זה בסדר, זה מנומס, וזה לא נמשך הרבה זמן. נדל"ן ואיך להגיע מנקודה א' לנקודה ב' מאידך – בנושאים אלה אפשר להמשיך לנצח, מבלי באמת לדעת שום דבר על האדם איתו אתם מדברים. 

צח ואורי מחכים למובילים: כדי להפיג את השתיקה המביכה הם מדברים על איך להגיע מנקודה א' לנקודה ב'. 

מאז הרשימה השתנתה ונדל"ן הפך להיות נושא שמותר לדבר אליו. הבנתי שעבור תל אביבים, נדל"ן זה נושא כאוב וקשור לסנטימנטים אמיתיים, ואין בו כדי לשמור מרחק בין אדם לרעהו, אלא ההפך – כששני אנשים מדסקסים נדל"ן הם משוחחים ברמה האינטימית ביותר שניתן מבלי לגעת אחד בשני במקומות האסורים.

אני מספר את כל זה, כי הפוסט הזה הולך להיות כולו נדל"ן: ראו הוזהרתם.

הכל התחיל עם סוכנת הנדל"ן העשויה ללא חת שלנו: עירית הערירית (שמה האמיתי שמור במערכת. בואו נאמר ששמה האמיתי דומה מאוד ל'עירית', ושיש לנו סיבה להאמין שאין לה אף אחד בחיים). לא שמענו ממנה מהרגע שנתנו לה את הצ'קים לפני שנה, והמשכנו לא לשמוע ממנה עד לתחילת החודש האחרון לחוזה, כשאורי השכיל להרים טלפון למשרד הנדל"ן לשאול אם אנחנו יכולים להמשיך לגור בדירה. עירית אמרה ש"או! בדיוק התכוונתי להתקשר אליכם" ושלא. בעלי הבית החליטו למכור את הדירה ויש לנו חודש לצאת.

זה היה נחמד מצידה. האמת, היינו צריכים לדעת שהרומן עם הדירה יהיה קצר כשבחתימת החוזה עירית התעקשה למחוק את הסעיף שעוסק באופציה להישאר. כנראה שהם ידעו עוד אז, אבל שמרו את זה לעצמם.

הלב שלי נשבר. ממש אהבתי את הדירה הישנה. היה לנו סלון גדול, כבר התרגלתי לחדר שלי, עם החלון האחד, הדלת שנסגרת והקירות שמגיעים עד התקרה ויוצרים אווירת פרטיות כמעט אמיתית. נהנתי מהאויר הנעים, אור השמש בימי שבת בצהריים ואפילו כבר התרגלתי לאנשים עם מכונות הרעש שגזמו שום דבר מתחת לחלון שלי בשמונה בבוקר כל שני וחמישי. שנה פשוט לא הספיקה. סתם ככה לקום וללכת נראה אכזרי.

הסלון בדירה הקודמת: אור שמש ואויר נעים.

היינו צריכים מקום לגור. התכוונו לחפש דירה כמו אחד האדם. כבר באותו היום, לב שבור או לא, הדלקנו את האינטרנט והתחלנו להרים טלפונים. כמה ימים לאחר מכן סיפרתי לאמא שלי שאנחנו מחפשים דירה. היא מחאה כף ואמרה: "אח! למה שלא תעברו לפלאצו?"

מן הסתם היא לא קראה לבית פלאצו. היא גם לא מחאה כף, ואני די בטוח שלא אמרה "אח." אבל זה היה רעיון ממש טוב וממש התלהבנו ממנו. רציתי להעביר את התחושה, והרגשתי שמחיאת כף וקריאת "אח" יעשו זאת.

באותו הזמן הורי (להלן "הפטרונים") היו בתהליכים לפנות את הדיירת (להלן "האישה ההיא") מהבית של סבא וסבתא שלי (להלן: "הפלאצו"). אני לא אכנס לפרטים, אבל מספיק לומר שהיא שכרה את הבית במשך יותר מעשר שנים עבור שכירות מצחיקה בהתחשב בסוג הנכס: בית צמוד קרקע ברחוב עורפי בצפון הישן של תל אביב. בזמנו ההורים שלי חיפשו מישהי שתיכנס פנימה ותיעשה סדר במקום על חשבונה בלי לשאול שאלות. מאז הם היו בעלי בית אדיבים. עכשיו, כשפתאום אבא שלי החליט שהוא רוצה את בית הוריו בחזרה, האשה ההיא לא ראתה את זה בעין יפה ועשתה להם את המוות. להוציא אותה היה כרוך במכתבים רשמיים, צווים משפטיים ועורכי דין הלוך ושוב. המאבק ניטש במשך שנה וחצי, שבסופו אנחנו ניצחנו והצלחנו להוציא את הכלבה... סליחה, האישה ההיא, החוצה. באותו הזמן היו לי רגשות מעורבים כלפי כל הסיפור. למרות שמעולם לא פגשתי אותה, ואמנם רציתי שהיא תצא, ושההורים שלי ישכירו את המקום וירוויחו הרבה כסף כדי שיוכלו לתת אותו לי, אך מצד שני ידעתי איך זה מרגיש שבעלי בית מחליטים למכור את הנכס שלהם כדי להרוויח כסף מבלי להתחשב בדיירים המסכנים שכנראה לעולם לא יהיו בעלי דירה. (ובבעלי בית אני מתכוון לצרפתים שהשכירו לנו את הדירה בלבד, כמובן). כך שמצד אחד, כשאח שלי דיבר בגנות האשה ההיא, ועל איך הוא הולך להיכנס בה ולעשות לה את המוות אמרתי "כן! כנס בה!" והטחתי את אגרופי בשולחן. אך מצד שני ריחמתי עליה, כי ריחמתי על עצמי. לא רציתי לחפש דירה אחרת. ולא רציתי להיות בצד הלא נכון כשאח שלי נכנס למוד כריש נדל"ן.

זה מה שעשה את הרעיון לעבור לגור בפלאצו מרגש כל כך: לא היינו צריכים למצוא דירה. התזמון היה מושלם. הדיירת בדיוק יצאה, וההורים שלי היו צריכים מישהו שיגור בנכס עד שהם יתחילו לשפץ לפני שהם עוברים פנימה. הרעיון היה שאני, אורי וצח (להלן "החבר'ה") נעבור פנימה לתקופה של עד חצי שנה ונשלם את אותו שכר הדירה כמו על הדירה הקודמת, רק שנחייה בבית פרטי עם שתי קומות. דבר זה יאפשר לנו לצאת ממחזור הדירות בתקופת הקיץ ושהות לחפש דירה שבאמת מוצאת חן בעינינו. בנחת ומבלי להתפשר על מה שיש.

זה היה לפני שראינו את המקום. לא ראיתי את המקום כבר אחת עשרה שנה, ידעתי שהיא שינתה אותו, אבל כמה גרוע זה יכול כבר להיות?

קומת המרתף: כמה גרוע זה יכול להיות?

המקום היה חורבה. האישה הזאת גרה בבית הזה אחד עשרה שנים עם ארבעה ילדים, אך לאף אחד מהחדרים אין דלתות או קירות שמגיעים עד לתקרה. החדר היחיד עם סוג של פרטיות היה חדר השינה שלה. את המחסן למטה היא פינתה, כחלק מההסכם עם ההורים שלי. אך היא הפכה את החלל לגן ילדים, והחלל העגום עדיין היה רווי סירחון של ילדים מפגרים. אני מרחם על הילדים שאיבדו את הילדות שלהם למרתף הזה. את החדר שפעם היה מטבח היא פתחה והפכה לחדר (נוסף) ללא קיר. המטבח היחיד היה למטה, בגן הילדים, וכל מה שנשאר ממנו היו שני ברזים, מתקן ליבוש כלים, ופלטת שיש גדולה ומפחידה, שכנראה שימשה לרציחת ילדים אוטיסטים והאכלתם לחזירים המפגרים שהיא החזיקה במחסן.

פלטת השיש עליה על פי החשד נרצחו ילדים אוטיסטים וניתנו למאכל לחזירים המפגרים במחסן.

המחסן בו על פי החשד הוחזקו החזירים המפגרים בהם האכילו את הילדים האוטיסטים. 

המקום לא ראוי למגורי אדם. לא באמת. הדילמה הייתה בין לעבור לגור בדירה אמיתית, עם דלתות, קירות, פרטיות ומקום לאונן בו בבטחה, אך עם שכר דירה ובלי רשות להשחית את הקירות כתאוות נפשנו, ללגור ללא שכר דירה בחורבה של בית אכול עכבישים, בלי פרטיות, אך עם הזדמנות לעשות משהו אדיר. 


כך נולד פרויקט פלאצו. אם החיים נותנים לך לימון, תעשה לימונדה. אם אנחנו הולכים לגור בחורבה מוזרה ומפחידה, לפחות נעשה מזה תערוכה. הפטרונים של הבית, ההורים שלי, היו אפילו יותר נלהבים מהרעיון ממני. ומה איכפת להם? במילא כשהם נכנסים הם מחריבים הכל. 


החלטנו שהקומה העליונה תשמש למגורים ולעבודה. אני לקחתי את החדר המערבי, עם חלון גדול דרכו נכנסים צרעות, דבורים, יונים חתולים וזאבים השכם והערב. אורי לקח את החדר ליד הכניסה, שפעם היה המטבח, ושם וילונות במקום קירות. כך שהוא פשוט יצטרך להתרגל לאונן בחצר, כורע ברך בפינה ליד בלוני הגז, ולבכות. צח קיבל את החדר היחיד עם פרטיות, עם הדלת והקירות, כי הוא היחיד עם חברה אמיתית. לא שהוא אי פעם מביא אותה לפלאצו. הוא מתבייש בנו ובדרך בה אנו חיים.

יצטרך להתרגל לאונן בחצר, בכריעה בפינה ליד בלוני הגז, ולבכות.

זה הסיפור המלא על איך ולמה הגענו לגור בפלאצו. כמו שרותי אומרת: אי אפשר לעבור דירה היום מבלי לעשות מזה תערוכה. פעם הבאה אסביר מהיא הדרך הטובה ביותר להגיע לפלאצו עם אוטו אם אתם מגיעים מהצפון, ואולי אפילו כמה עדכונים אקטואליים. אם אתם רוצים לדעת מה באמת קורה בבית, מבחינת הציורים והאומנות, לכו לטאמבלר. 

לזוז זה קשה.

יואב "חמש שעות לפוסט" טמיר.