תורי

וובכן, באיחור אופנתי קל נכתב לו הפוסט הראשון שלי, פוסט שתוכנן הלוך ותכנן מספר פעמים במרוצות שלושת השבועות האחרונים. שעוני חורף, דבורים וצרעות, ראשים גלוחים וברווזים מרחפים הם רק חלק מהנושאים שעיטרו את אותם פוסטים שטרם נולדו וכבר מצאו את עצמם בתהום הנשייה של תת המודע. כל שנותר הוא לדחוף את הראש עמוק לישבן ולנבור באני, אני ואני, אמן בתוך עצמו הוא גר.

והמסקנה? לא קל. לא קל בכלל לצייר על קירות, כלומר בגדול, במיוחד לא בצבע. יש שיאמרו שאני מתבכיין, אחרים יצביעו על הסמיכות המחשידה לפוסט החושף את ערוות עצלונתם של מאיירי הבית. אלו וגם אלו צודקים, ואף על פי כן אתכווץ לי בכיסא המפלט בתנוחה עוברית, יד אחת אוחזת בחוזקה בעט של הוואקום, אחותה משפשפת סנטר בין אצבע לאגודל ופי ימלמל "לא קל".

לא קל, לא קל.

הפתרון הנוכחי שגובש להתמודדות עם הבעיה הוא לנסות ולהמציא את עצמי כל פעם מחדש, במודע או שלא. תו הפתיחה שלי דווקא היה מערכה נוספת של שדי החורף, אותם יצורים פרוותיים, מקורננים ומושלדי ראש שנוטים להופיע בעבודותיי בימים חמים מדי, כלומר כל הזמן. אלא שלאחר יותר ממאה כאלו אפילו נפשי המכניסטית חפצה בשינוי מסויים, וחשוב מכך – צעדתי את הצעד הראשון בדרך ונותרתי בחיים לקשקש על כך. אז קשקשתי משהו גדול יותר ואחריו משהו צבעוני יותר ושוב שחורלבנים קטנים בפינת הקיר בחדר כשהחשש עולה והמוטיבציה יורדת וחוזר חלילה.

בימים אלו אני בעיצומה של בניית עיר קטנה ועקומה באחד המסדרונות, וזה המקום לפרסם את ההשראה השבועית האישית שלי ושל הציור הנוכחי, עבודותיו המדהימות של גרגור לאודן הידוע בכינויו World Of Gopher, שגרמו אפילו לפנאט דמויות שכמותי לנסות ולצייר, רחמנא ליצלן, בניינים.

יצורים פרוותיים, מקורננים ומושלדי ראש, שנוטים להופיע בעבודותיי בימים חמים מדי, כלומר כל הזמן.

ולכל אותם אופטימיסטים נצחיים שהחלו להאמין שאני באמת שקוע עד צוואר בהשפרצות קיר פרודוקטיביות, יש לי כמה וכמה דברים לומר לכם: ורוניקה מארס (באשמת אורי ויואב, כמובן), ריצות ואימונים (באשמה קולקטיבית), Amnesia the Dark Descent (באשמתי הבלעדית), לילות כימים ולילות וימים בבתים זרים (כל אחד ואשמתו הוא), יתושים, צרעות ודבורים (באשמת הפלאצו), חוזים ושיחות טלפון מרתיעות (באשמת עירית הערירית - שמבדוי) והזרוע עוד נטויה. או במילים אחרות, מע-כ-ש-י-ו ברצינות... אולי.

ועוד כמה שבועיים:

סרט השבוע: Scott Pilgrim Vs the World (ואף מילה על אקסים וחברות), חווייה מהנה, עשויה לתלפיות ומתובלת בתחושת החמצה מסויימת, בעיקר בסופה.

שיר השבוע: Love Will Tear Us Apart, במקור של  Joy Divisionאבל אני דווקא מתכוון לגרסת הכיסוי שלSwans  שלטעמי עולה על המקור. כאן המקום לציין בזבוז זמן נוסף – שעתיים באתר המשוקץ לעז תוך הלעזת השיר המדובר + שיר נוסף של הקופים הארקטיים (באחריותי הבלעדית בהחלט).

ספר השבוע: האיליאדה של הומרוס בתרגום שאול טשרניחובסקי. באמת!

האיליאדה של הומרוס בתרגום שאול טשרניחובסקי. באמת!
בתמונה: אייאס הגדול ואייאס הקטן, נפשם משתוקקת לתגור מלחמה עם הטרויים.

נו, הבטחתי אני ואפסי עוד וקיימתי. בפעם הבאה קצת יותר מהעולם האמיתי, או לפחות החלק ממנו שמתקיים בתוך גבולות הפלאצו הצרים.

נ.ב: חדי העין ביניכם ודאי הבחינו שבעמוד 'על חברי הפרוייקט', בחלקו של אותו צח כהן ישנה כוכבית (*) בסמוך לצירוף האותיות אק"א. מעצם היותו של המשורר חובב אקרוסטיכונים ידוע, קשה לומר מה בדיוק הייתה כוונתו בצירוף אותיות מסתורי זה. להלן מספר אפשרויות בלתי סבירות:

אפשר קצת אור?

אדם קטן אמונה.
אפרוחים קצרי אברה.
ארטיק קרח? איכס.

הציבור הרחב מוזמן לשלוח הצעות נוספות למייל project.palazz@gmail.com כאשר הטובות שבהן תפורסמנה ותזכנה את שולחיהן באריכות ימים, תהילת עולם ואולי אפילו בפרס נחשק. שנל, יהודים טובים, שנל!

צח כהן, אק"א צ"ח כה"נ